השנה הייתה 1998, ואני הייתי נער שספורט בקושי עניין אותו. בזמן שילדים אחרים בגילי בילו בבית הספר היסודי ובחטיבה במשחקי ספורט, אני העדפתי משחקי מחשב וגלידה. מן הסתם, מבנה הגוף שלי היה בהתאם, וכשצוחקים עליך שאתה שמן בתור ילד, זה לא בדיוק מעודד אותך לקום מהספה. אבל, ב-98' כבר הייתי לקראת מצב אחר. התחלתי קצת לגבוה ואבא שלי התעקש לקחת אותי לשחק איתו כדורסל (ספורט שבסופו של דבר הפך לאהוב עליי), אז האנטי שלי לספורט התחיל להתרכך. אבל כדורגל? הספורט הזה שכל מי שהרביץ לי אהב לשחק? אין מצב.

והנה הגיע המונדיאל ולגמר הגיעו צרפת וברזיל. כל מי שהכרתי היה בעד ברזיל. וברור, ה"ג'וגו בוניטו" ושמות כמו רונאלדו (המקורי) ורוברטו קרלוס (עד היום אחד השחקנים האהובים עליי אי פעם) היו מוקד משיכה אדיר. ובכל זאת, אבא שלי, שגדל בבית דובר צרפתית, היה בעד הכחולים מצרפת. ואני? לא ידעתי את מי לעודד.

עלינו לצפות ביחד עם השכן והבן שלו שהיה פחות או יותר בגילי, אבל הרבה יותר בעניין של כדורגל. וכמובן שהוא ואבא שלו היו בעד ברזיל. אני גם הייתי, בהתחלה, אבל כשהגיע הגול הראשון של זידאן, ראיתי איך אבא שלי שמח - ומאותו הרגע התחלתי לאהוד את צרפת. עוד גול של זידאן ועוד אחד של פטי ובתום 90 דקות, צרפת הייתה אלופת העולם. זה היה רגע מרגש. 20 שנה (בדיוק) אחרי ואני עדיין אוהד אותם - נבחרת הספורט אותה אני אוהד הכי הרבה זמן. טוב נו, גם את הפועל כפ"ס בכדורגל, אבל מי שמכיר את הקבוצה יודע שזו יותר טרגדיה מסיפור אהבה.
אני חייב הרבה דברים לאבא שלי - כל כך הרבה מהאופי שלי, וגם מהמראה החיצוני שלי, הם שלוחות שלו. לצערי, גם חוש ההומור שלי… וכמובן, גם כל מה שנוגע לספורט. לא רק שאבא שלי אחראי לאהבה שלי לצפייה ולאהבה שלי לשחק כדורסל (שבסופו של דבר הרימה אותי מהספה ושמה את ימי ההשמנה שלי מאחוריי), הוא גם אחראי לעובדה שאני תמיד לוקח הכל בפרופורציה. ככה למדתי ממנו - אוהדים קבוצה, אבל לא שונאים קבוצה אחרת. זה שאתה בעד מישהו לא אומר שאתה צריך להיות נגד האחר. זה ערך מדהים שלקחתי לעוד המון מקומות בחיים שלי.

כשנבחרת ישראל משחקת, אנחנו בעדה. אבל גם כשקבוצה ישראלית משחקת בזירה בינלאומית, אפילו אם הם הפועל ואנחנו מכבי או ההיפך - אנחנו בעדה. לדעתי, זה הרבה יותר כיף ככה. כמו בהרבה אזורים בחיים (קלישאתי ככל שזה יישמע): כל מה שיפה בספורט מגיע מאהדה וכל מה שמכוער בו מגיע משנאה לאחר. 

אז בגמר הקרוב שוב אהיה בעד צרפת וגם הפעם, אשב עם אבא שלי ואצפה. אם הם ינצחו, אנחנו נשמח ביחד - ואם לא, אנחנו לא נשנא את קרואטיה. בסופו של דבר, עם כמה שהמונדיאל הוא אירוע ענק ומייחסים לו חשיבות אדירה, חשוב לזכור - בסופו של יום זה רק משחק. עם כמה שאתבאס אם צרפת תפסיד, זה לא יהיה סוף העולם, ויש סיכוי שאם אראה אוהדי קרואטיה בוכים בהתרגשות מההישג ההיסטורי, אפרגן להם. אני יודע שזה מה שאבא שלי יעשה.

// אבנר מירב

Your email was successfully saved