לא תמיד אהבתי לקרוא. אמא שלי אוהבת לצחוק עליי על זה מדי פעם, בעיקר בהתחשב בכך שאני לומד לתואר בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. היא גם צוחקת על זה שאני לבד. ועל זה שאני לא יודע לבשל. אבל על הקריאה היא באמת שמה דגש, כי המצב עכשיו כל-כך שונה. מדי-פעם, כשאני נותן לציניות לנוח רגע אחד בצד, אני מודה על-כך ששיניתי את דעתי מהילדות ושבחרתי לעשות את מה שאני עושה עכשיו. 

via GIPHY


כשאני קורא, ואני יודע שזו קלישאה, אני באמת צועד צעד אחד אל תוך עולם אחר. אבל לא עולם מנותק, אלא כזה שמשיק עם העולם שלנו, לפעמים פחות ולפעמים יותר, ופוקח לי קצת העיניים למה שקורה ממש מתחת לאף שלי. במיוחד בלימודים שלי באוניברסיטת תל אביב, ההתעמקות בטקסט הכתוב, והכלים שקיבלתי כדי לצרוך אותו שינו את כל התפיסה הספרותית שלי, וסיפקו לי ממש הסתכלות חדשה על המילה הכתובה. לא מעטים הסיפורים שימשיכו ללוות אותי עד לסוף הדרך, אבל אחד הדברים שהתואר הזה נתן לי זה עוד שותפים למסע. איזה?

רצ'יטטיב / טוני מוריסון
טוני מוריסון, סופרת אפרו-אמריקנית שכתבה אחד-עשר רומאנים ורק סיפור קצר אחד לאורך כל הקריירה שלה, כתבה סיפור שעוקב אחרי מערכת יחסים בין שתי נשים במהלך חייהן. בדיעבד אני מבין שמהרגע הראשון נשביתי בסיפור. ביופי הצרוף של קשר כל-כך פשוט בין בני-אדם שהוא למעשה עולם ומלואו, בלקחים שהוא מלמד על היומיום העכשווי שלי.

כשקראתי אותו בפעם הראשונה יכולתי לראות בו את כל הרגעים בהם גם אני חידשתי קשר עם אנשים מהעבר, הרגעים בהם עיבדתי מחדש את החוויות שלי, רגעים אותם טוני מוריסון כתבה כאילו במיוחד בשבילי, כמו שאני חווה אותם – וכמו שהיא רוצה שיחוו אותם הדמויות שלה. בתואר למדתי לחשוב בביקורתיות על יצירות, אבל גם להעריך אותן כמו שהן, עם הפרשנויות ובלי, ובמיוחד בקריאת סיפור כזה היכולות האלה התחדדו והתחזקו. 


המשתה / אפלטון
התואר שלי בספרות לא היה שלם בלי קלאסיקה ברשימה, לא? התקופה היא יוון העתיקה, המקצוע הוא פילוסופיה ואז? הפילוסופים היו המקבילה התרבותית של קים קיי. הספר הוא למעשה דיאלוג של חבורת פילוסופים, מחזאים, משוררים ואמנים, שמדברים לאורך משתה חגיגי על מעלות האהבה. אם תיכנסו רגע לעומק הדברים ותשאירו את העולם המודרני בחוץ – גם אתם תשאבו ותתנו לספר להיכתב סביבכם.

הרי האהבה היא בכל מקום, והיא חלק עצום מכולנו, חיה בועטת ודורשנית כמו-גם רכה, נעימה ומחבקת. האהבה שהוא מדבר עליה כל-כך יפה, כל-כך אוניברסלית וכל-כך אישית ולכן אמשיך לנסות להשיג אותה. לקרוא אותו בתואר הוסיפה עליו חוץ מההנאה וההרהורים באהבה, גם את ההתעמקות הנדרשת והערכת היצירה חוצת העשורים והמאות.

עד עולם / ש"י עגנון
אם בקלאסיקה עסקינן, בואו ניתן לקלאסיקה העברית שלנו את המקום שמגיע לה. התרבות של השפה הזו, העברית, יכולה לחמם לבבות ולשבור אותן, ללטף ברכות ולהוציא את האוויר מהמפרשים. ובתוך התרבות הזו מצא את מקומו גם הסיפור הזה. סיפור החוקר שחי בתוך עבודתו יותר מאשר בעולם האמיתי – מוכר, לא? ועדיין לא נתקלתי בסיפור שסופר ככה. כשישבתי וקראתי אותו ביום שבת בלילה, רק כדי להספיק עוד מטלה בתואר, בלי להתכוון שקעתי בתשוקה העמוקה שלו, ובתשוקה שלי עבורו, והבנתי פתאום על מה מדובר. איך מגיעים למצב שהעולם מצטמצם לכדי אוסף טקסט שמרגש, מכעיס ומשלים אותך.

מה אקח איתי? את התשוקה הייחודית לקריאה, לשפה, להתעמקות עד אין-קץ. אקח איתי את החדווה לדעת ולהסתכן, גם אם אשכח את החובות הארציים שלי רגע אחד בצד. אולי כדאי שאשקע בעצמי גם-כן, בעבודת הקריאה. שאתמסר אליה בכל התשוקה שמגיעה לה. 

הבנתי והחלטתי שמעתה אתמסר אל הקריאה בכל התשוקה שמגיעה לה, ואם זה לא משהו ללמוד במהלך לימודים אדמיים, אז מה כן? החלטתי שאתמסר עד שידעו כולם שאיתן? הוא - "לא הניח את עבודתו ולא זז ממקומו וישב שם עד עולם" (ש"י עגנון, עד עולם). כי כמובן שכל זה הוא למעשה לא-כלום. עוד טקסטים רבים יעברו תחת זגוגיות המשקפיים שלי, ועוד רבים אחרים לא, אבל מכל אחד עכשיו אוכל להוציא את המיטב.


בזכות התואר לספרות באוניברסיטת תל אביב למדתי לקרוא לעומק, לבקר, לחדד, להוציא את המשמעויות והרפרנסים ולהבין את התפאורה ההיסטורית של יצירה, ובכך לא רק שהפכתי לאדם שחושב יותר טוב, הפכתי לאדם שיודע לקרוא ולנתח כל דבר שיונח לפניו. אוכל לקרוא את עצמי לדעת, ולבנות לעצמי את דרך הלבנים הצהובות שלי קדימה, וזה חברים – כל הכיף. 
רוצים ללמוד יותר? לחצו כאן >>

// איתן דביר
 

Your email was successfully saved