יש ימים שבהם אני תוהה מה היה קורה אם הייתי קם בוקר אחד ומגלה שבחרתי בכלל ללכת בדרך אחרת. מה היה קורה, היפותטית, אם מחר בבוקר אני אקום ולא אהיה כבול לשלשלאות הלימודים והעבודה הזמנית. מה היה קורה אם לא הייתי לומד בפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת תל אביב, אם הייתי בוחר בפנייה אחרת ומוצא את עצמי בעיסוק אחר לחלוטין, במצב אחר לחלוטין? מה אני בכלל צריך את כל התאורטיקנים המופלצים האלה של מדעי הרוח?! למה אני צריך לדעת מהי התנועה הספרותית הרווחת במאה ה-18 באירופה?! אני עוזב את כל זה מאחוריי! (היפותטית) ומגלה אחת ולתמיד: אם לא הייתי בוחר במדעי הרוח, איך החיים שלי היו נראים. 

עם השנים שביליתי בקבלה למוסדות לימודים, בבחירת המסלול ובלימוד - אולי בעצם כבר יכולתי להיות מתכנת. אי-שם במרכז תל אביב מסתתר משרד קטן, בין כבישים פנימיים ודוג-ווקרים אקראיים, בו אוכל להניח את ישבני על מושב ארגונומי מפנק ולהקליד מצאת החמה עד 17:00. ביום עבודה מסודר ורגוע אני אוכל לדאוג לכלכל לא רק את עצמי, אלא גם את כל החתולים שארצה לאמץ! וכמה קשה זה כבר יכול להיות? הרי מדובר בשפה, וטכניקה שהיא למעשה כתיבה. ואם בכתיבה עסקינן, איפה אוכל לטעות? אשתמש בשפה ככלי ואכתוב את הנראטיב שלי מחדש! אכניס את הסיפור האישי שלי ואת הטאץ' המיוחד לתוך הטכנולוגיה המתחדשת! אממ, עכשיו כשאני חושב על זה, אולי אני בורח מהתכנות אל הספרות. אולי בעצם אהיה משהו אחר. 

טכנאי סאונד בתכנית בפריים-טיים יכול להיות עיסוק מעניין. זה מציב אותך בעמדה שמספיק קרובה לאור הזרקורים, אבל מספיק רחוקה ממנה כדי שעדיין תרגיש בנוח. שלא לדבר על היתרון שבלדעת מה יקרה עוד לפני שזה קורה באמת. חוץ מזה, מעניין לחשוב שאני אחראי לחלק כל-כך מרכזי מהתרבות המודרנית. זו שבונה תפיסות חברתיות ומפרקת הבניות ישנות. כאילו אני עומד לרגע אחד מהצד השני של מערך הכוח שמופעל על-ידי המדיה, ואני זה שעוזר ליצור את השיח שמשנה את האינדיבידואל בתוך הח- לא. זאת התיאוריה של מישל פוקו. אולי עדיף שבכלל אהיה מול המצלמה.

פליט ריאליטי, אין רדוד מזה. אין כאן רבדים נסתרים של רוח האדם - מדובר בטראש גולמי. מה טוב? כסף קל ומהיר במשחק מוגזם של "אמיתיות", וחוזי פרסום ושיווק עם צ'קים שמנמנים. השבט אמר את דברו! העם רוצה את הטראש! בואו נניח את הקלפים על השולחן, זו התרבות הרווחת שלנו, הלחם והחמאה, שממנו מתפתחות שיחות וסלנג שחודר לשפה. זה היה דה-סוסיר שאמר שהחוקים של השפה, הלאנג, לא קריטיים כמו מה שנכנס לשפה שלנו מתוך השימוש היומיומי, השימוש התרבותי, הפארול. ואם הוא אמר את זה, מי אני שאתנגד? אה. זה גם מדעי הרוח?

via GIPHY

אז אהיה פוליטיקאי, או מנתח פלסטי. אעשה רילוקיישן לספרד ואתרגם את ספרי הבישול של רות סירקיס לשפת הטלנובלה, אקים פאב שכונתי או ארכיב מבני לגו למחייתי! אני חושב, היפוטתית כמובן, על כל הכיוונים שהחיים שלי יכולים היו להתפתח אליהם, את כל המקומות בהם יכולתי למצוא את עצמי ואני מוכרח להודות גם בפני עצמי שאני צועד אל עבר הלא-נודע. זה נכון, התואר שלי בסופו של יום לא נותן לי איזה יעד ברור אליו אני צריך לשאוף או לכוון.

אבל מצד שני, הוא גם לא מכריח את עצמי להכנס לתוך איזו משבצת מוגדרת מראש ויבשה. הוא לא מחליט עבורי במה אעסוק, ולא מקבע לי את העתיד לנקודה ספציפית בה אמצא את עצמי. וזה היופי שבו. את הכלים שאני שואב ממנו, אחד אחרי השני, אני אוכל ליישם בכל פסיעה עתידית שלי על שבילי החיים. וזה כל היופי לא?


רוצים גם להנות בלימודי התואר כמו שאיתן נהנה? לחצו כאן >>
// איתן דביר

Your email was successfully saved