לאחר שחזרתי ארצה מטיול של שנתיים ברחבי ארה"ב, בהן הכרתי אנשים חדשים, ראיתי מקומות שונים, ועשיתי חושבים, החלטתי שאני הולכת ללמוד. התלבטתי וחשבתי במשך תקופה ולבסוף החלטתי על תחום לימודים  -  התחלתי ללמוד בביה"ס לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב

למה באוניברסיטת תל אביב אתם שואלים? בעיני, אם כבר ללמוד קולנוע אז לפחות במקום שבו עושים אותו. רציתי להיות חלק מהאנשים של העיר בתוך החוויה הסטודנטיאלית התל אביבית, ולחוות את המקום בו כל הסיפורים קורים.
במהלך הלימודים נחשפתי לתחומים חדשים, הכרתי יוצרים מוכשרים ומה שהכי הפתיע אותי - זכיתי להכיר יוצרים שלמדו איתי או כמה שנים מעלי, שהפיקו סרטים שפרצו את המסך והתפרסמו בצורה לא רגילה. אני מאמינה שגם אתם שמעתם עליהם, וגם אם לא, הנה אלה שתפסו אותי חזק ונתנו לי השראה:


הדס בן ארויה הייתה סטודנטית שרק רצתה לעשות סרט גמר כמו שצריך, והיא כתבה, ביימה, הפיקה ואפילו שיחקה בסרט הבכורה שלה "אנשים שהם לא אני".  הסרט מגולל את סיפורה של ג'וי, צעירה תל אביבית שמסתובבת עם האוזניות הגדולות שלה ברחובות ומחפשת כל דרך לפרוק את התחושות שלא עוזבות אותה מאז הפרידה מבן זוגה האחרון. בן ארויה מראה לנו אותנו, את דור ה-Y: עסוקים במה שאנחנו לא יודעים, באהבות שפספסנו, בלדבר בלי סוף כשבעצם אנחנו לא אומרים דבר. 
צילום: אילנה מטטוב

בן ארויה יוצרת סרט שהוא המניפסט של האישה הישראלית החדשה והמשוחררת שהייתי רוצה לחשוב שמזכירה לי את עצמי. גם היא וגם הדמות שלה הן אלו שלא פוחדות להצטלם בעירום, שלא פוחדות לדבר על סטוצים ובעיקר אלו ששמות לנו ראי מול הפרצוף. הסרט נחשב להצלחה גדולה כיוון שהוקרן על מסכי הסינמטק במשך 11 שבועות, וגם בשבוע ה-11, כשאני הלכתי לראות אותו, האולם היה די מלא. בנוסף, הסרט זכה בפסטיבל Mar del Plata Film Festival, ובפסטיבלים נוספים.

סטודנט נוסף שיצא מתוך החוג לקולנוע והצליח לפרוץ את גבולות המסך הקטן הוא שאולי מלמד, סטודנט לקולנוע בשנה ג' באוניברסיטת תל אביב שעובד בימים אלה על פרויקט סרט הקיץ שלו. שאולי עשה סרט במהלך שנה א' שהגיע עד הודו ויפן והוקרן בפסטיבלים Ishinomaki ו- Jagran. שאולי קרא לסרטו "עד כלות הנשימה", והוא סרט הוא סרט זיכרון ששאולי עשה על עצמו.

כאשר צפיתי בסרט קצת זזתי באי נוחות בכיסא שלי, והתהייה הגדולה שלי הייתה - איך אדם מסוגל לדמיין את עצמו כמת? מלבד זאת, הסיבה העיקרית שבגללה הסרט נגע בי היא הוידוי האינטימי והכאוב מהילדות שהרגיש כה אמיתי, שהוא גרם לי להיזכר בדברים שהדחקתי בעצמי.


סרט נוסף שתפס אותי הוא סרטן של מיכל ויניק ומיה דרייפוס (ששתיהן מלמדות באוניברסיטת תל אביב). ויניק ודרייפוס יצרו את "גיבורה", סרט ייחודי שהשתתף בפסטיבל הסרטים בחיפה. הן הזמינו סטודנטיות לכתוב תסריטים שיספרו סיפור נשי וישימו במרכז הסרט גיבורה נשית.

הסרט הוא אוסף של סרטים קצרים ומוצלחים במיוחד, שמצליחים להביא למסך סיפורים נשיים אותנטיים ומראים נשים ברזולוציה אחרת. מפקדת בצבא, חשפנית, אימא שהרגע ילדה ולא מצליחה להתחבר לתינוק שלה, במאית קולנוע צעירה שנוסעת לפסטיבל נידח בפולין. הסטודנטיות שעשו את הסרטים הן עטרה פריש, חלי הרדי, יסמין שרייר־עוזרי, שירה פיורסקי ושירה פורת. היוצרות סיפרו סיפורים נוגעים ללב, וכואבים לעיתים, שגרמו לי להתחבר ולהתרגש גם כשהיו רחוקים מעולמי. בנוסף, השילוב של הסטודנטיות הפך את הסרט למיוחד מאוד, ונתן נקודת מבט מעניינת מאוד על העולם הנשי.

לסיכום, לחלום זה מפחיד, להעיז יכול להיות משתק ולשבור את החוקים זה לא דבר שעושים בקלות, אלא דבר שדורש המון השקעה ותשוקה. בער בי ללמוד תסריטאות, ולמרות שלא התקבלתי למגמה שרציתי זה לא שיתק אותי ולא גרם לי להפסיק להאמין בעצמי, אלא להיפך – עכשיו אני חוקרת קולנוע כדי להפוך ליוצרת מתוחכמת ועמוקה יותר.

אם בוער בכם משהו - תלמדו אותו, תעשו אותו, תילחמו עליו, תביאו את עצמכם ותראו שזה יביא תוצאות – גם אם אין תהילה או כסף הנראים לעין בעתיד הקרוב אליכם. הפירות יבשילו, ולבסוף גם תוכלו לקצור קצת הערכה עצמית, אולי כסף ובעיקר תבראו עוד עולמות ותלכו בעקבות החלום שלכם, בעקבות הלא נודע. 

רוצה להפיק את סרט הסטודנטים הגדול הבא? לחץ כאן>>>

// אילנה מטטוב

Your email was successfully saved