"בסוף הכל חולף" ככה ניצן אמרה לי במבט של "חכה חכה מה יקרה לך בסוף המונדיאל". אני לא ידעתי ממה אני מפחד יותר, מהעובדה שרונאלדו פשוט הפך למכונת על בלתי ניתנת לעצירה או מהרצפה הקרה שהפכה פתאום לאופציה סבירה ביותר להעביר עליה את הלילה.

אכן, המונדיאל הגיע בשעה טובה. ואני שואל, בנות בחייאת בנות, פעם בארבע שנים לחודש אחד לא מגיע לנו הגברים להפוך לבבונים בלי מצפון? לצעוק ולצרוח מהנאה נטו? לתרץ הזמנת פיצה וג'אנק וסיפוק היצר הגברי שלנו ללכלך בדיוק אחרי שהעברתן מטלית על השולחן?
אנחנו כל חודש נותנים לכן את הזמן שלכן מה כבר ביקשנו. להתווכח עם השדרים בטלוויזיה במקום איתכן? לפרגן לכן בזמן פנוי עם החברות? רק תצאו, תבלו, תהנו, אנחנו נהיה בסדר מול ה4k מבטיח.

בסיומו של המשחק הבנתי כי להבא כדאי שאתחמק ואראה את המשחק במקום נייטרלי, לדוגמה אצל סבא וסבתא, כי סבא גם ככה לא שומע ולא רואה את המשחק וסבתא עסוקה בלהשלים קריאת עיתונים מלפני יומיים. ככה היא, חיה את החדשות בדיליי ופותרת תשחצים.

בהגיעי לחלקת גן העדן הקטנה אצל סבא וסבתא, התבוננתי במרקע, אחוז התרגשות מוכן לחווית ספורט נטולת בת זוג וסכנת עריפת ראש.
כשהמשחק התחיל הבנתי שכדורגל לחוד ומציאות לחוד. סבתא פתאום החליטה שזה בדיוק הזמן בגיל 88 להתחיל להתעניין בכדורגל! סבתא היא אשת נימוסים, הגונה, מאופקת מה שהיום הייתם קוראים סאחית.

"מה זה למה הוא צועק ככה, די די תפסיק לצעוק בסך הכל כבשת שער"
הסברתי לסבתא שכיבוש שער במונדיאל זאת חתיכת אבן דרך, בערך כמו לפגוש את ברל כצנלסון בשביל בני דורה, אף על פי שאני בטוח שכשהם פגשו את ברל הם לא צעקו...

העניינים התחילו להידרדר תוך כדי קריאות של סבתא לשחקני נבחרת שווייץ ש"זה לא אגרוף זה ספורט, תפסיקו לתפוס ולהפיל!" ואני התלבטתי האם בעצם גיליתי שותפה חדשה ופעילה למשחקי המונדיאל או שסבתא באמת כועסת על קיומו של הכדורגל.

עם סיום המשחק הלכתי לישון, מנחם את עצמי בעובדה שניצ טסה לשבועיים לתאילנד ומשאירה לי את מסך הטלוויזיה בלי נקיפות מצפון. 

הבדידות עטפה אותי. לא קל להיות גבר במונדיאל. 
// אורי מידן

Your email was successfully saved