"אין לנו ברירה, זה פשוט בלתי אפשרי להמשיך לגור פה לטווח הארוך".
ככה, הוא פשוט שלף את זה מהמותן, כאילו אנחנו מדברים על מה נזמין היום – סושי או סושי.
שברון הלב של לעזוב את העיר הזאת, שכולה תסבוכת אחת גדולה, אבל גם מן הצד השני – אושר צרוף שקשה מאוד לוותר עליו, הוא עצום. והוא לא מתגלה ברגע אחד. אלא לאט לאט, יום אחרי יום, חודש אחרי חודש.
אז אני אתחיל מהסוף – עברנו לגבעתיים. 

העיר שכל הגבעתיימים יורדי תל אביב הבטיחו לנו שהיא האופציה הטובה ביותר – קרובה לתל אביב, מלאה משפחות צעירות, וחיי לילה תוססים.
אז בואו אני אנפץ לכם את הבועה שהתפוצצה לי בפנים וכאמור – ממשיכה להתפוצץ יום יום, חודש אחרי חודש. 
העיר הזאת תוססת כמו בקבוק קולה פתוח שיושב במקרר שבועיים. וכשאתם באים לשתות אותו, תנו לו איזה שקשוק טוב להוציא כל זכר של גזים שאולי היה בו.
ויסלח לי כל מי שלא מסכים איתי. בואו, תירגעו שנייה. אני לא אומרת שגבעתיים זה פתח תקווה. אבל בוא נגיד, שתל אביב – היא לא. אפילו לא קרוב.

ואני לא יודעת להסביר למה ציפיתי שהיא תהיה תל אביב. אולי כי סירבתי להאמין שאני באמת יוצאת מתל אביב וציירתי לעצמי תמונה אידילית (האם זו מילה? מעניין) בראש שהצעד הזה מעיד דווקא על התקדמות ולא, חלילה, צעד לאחור.

הרגע בו הפער הוא הכי גדול, הכי בולט, הכי צובט, הוא בבוקר יום שישי. כל פעם מחדש.
אין תחליף לכיף הזה של לקום בבוקר, לרדת למטה וכל העולם פרוש לפניך. נתחיל עם איזה בית קפה קטן, ניקח כריך פוטוגני, נמשיך את הטיול על השדרה המטופחת עם כל האנשים היפים, ניקח איזה פרי שייק מרענן שיצנן את החום הכבד, נגיע לסנטר בלי כל מטרה ונעביר שם בקלות ובהנאה צרופה מלאה בכלום, באמת כלום, איזה שעה או שעתיים. נמשיך את ההליכה לכיוון הבית, עייפים, שבעים ומרוצים, לשנת ספק בוקר ספק צהריים מתוקה.

ומה קורה היום אתם שואלים? (או שאני שואלת בשבילכם... same same)
הבוקר מתחיל בלהכין קפה בבית, כי אין בית קפה צמוד (ואו, עכשיו קלטתי כמה פלוץ אני נשמעת. אבל לא נורא, תל אביבים יזדהו איתי בכל מקרה).
לוקחים את המפתחות ויורדים לאוטו. אומרים לעצמנו "היום אנחנו תל אביבים!".
נכנסים לפקקי בוקר שישי בגבעתיים המרגשת, המלאה בעליות וירידות, צפירות ועצבים של בוקר, אחח כמה כיף לפתוח ככה את הבוקר. יוצאים מפקקי גבעתיים הישר אל פקקי תל אביב. עוד צפירות ועוד עצבים להמשך בוקר נפלא.

טוב נו, למה שאמשיך?
הרי המסר הוא ברור – אל תעזבו את תל אביב. גם עם זוגיות, גם אחרי ש"מיציתם". תאמינו לי – לא מיציתם. אתם סתם משועממים. וזה בסדר, גם אני. וזה כבר נושא לפוסט אחר לגמרי.
ממני, חיה את הפשרה, יום אחר יום, חודש אחרי חודש.

// אור קורן

Your email was successfully saved