אז הגיעה הבשורה המשמחת כל כך, ואיתה כל מה שמתלווה – חששות, מחשבות מוזרות, פחד שהקטנצ'יק ירש את האף של אבא שלו, אתם יודעים – חששות לגיטימיים.
ולצד כל אלה מגיעה תופעה שעד הרגע שבו זה קורה לך, את בטוחה שמדובר בקלישאה גמורה: הורמונים.
אם למדתם להכיר אותי כבר וגם אם לא, אני אספר טיפה על עצמי... רק כדי שתבינו עד כמה רבה הייתה הפתעתי שגם אני, ובכן, נכללת בסטטיסטיקה.

אז קוראים לי אור, ואני חיה חיים רגילים ונחמדים בתוך גופי בעל המבנה הסביר והנחמד, עם בעלי המתוק מאין כמוהו (נושא לפוסט אחר לגמרי, טפו!), בדירת שלושה חדרים בקומה שנייה בגבעתיים המאכזבת... (ראו לעניין זה פוסט "להתראות תל אביב, שלום פשרה").
אני בן אדם די פשוט, לא מתיימר יותר מדי, יש שיאמרו "בחורה נורמלית" – לא דרמטית במיוחד, לא סובלת או נהנית ממאניה דפרסיה, ובגדול די פשוטה.
לכן מה רבה הייתה הפתעתי כאשר נתקלתי באדם שאינני מכירה במראה, שפתאום משום מקום מתפרץ בעבודה על לקוח בטלפון "אבל אני הסברתי כבר! ואתה אישרת כבר! ואני מצטערת אני צריכה לסיים את השיחה!" + טריקה עצבנית ומחרישת אוזניים.
במקום להסביר בנעימות, כמו שהייתי רגילה עד לא מזמן, בעודי חושבת מחשבה בראש ושם היא נשארת...

ובסיטואציה אחרת, מוצאת את עצמי במקלחת בוכה, מייבבת, ואומרת בקול לעצמי (תופעה מטרידה בפני עצמה!) – "אבל למה את כל כך עצובה??? מה קרה???" ואין לי תשובה.
ובעודי כותבת שורות אלה אני תוהה לעצמי האם אני מסבירה פה תופעה לגיטימית לחלוטין שקורית כשגדל בתוך הבטן בן אדם קטן, או שמא אני בכלל שואלת אתכם במסווה של הסבר – תגידו, זה לגיטימי? אני מרגישה שאני קצת מאבדת את עצמי בתוך הדבר הזה...

כך או כך, זה המצב. נורמלי או לא, תופעה מוכרת ורגילה או "מה נסגר איתך? טפלי בעצמך!" – It is what it is.
הכי חשוב? לנשום עמוק ולדעת לצחוק על עצמך. כל השטויות האלה יעברו בסוף ואני אהיה אמא של מישהו. שבתקווה יהיה לו אף יפה כמו שלי :)

// אור קורן

Your email was successfully saved