אז ככה זה מרגיש להיות מנותק מכל מה שמוכר לך, להתעדכן בטלפון מה קורה ושהכל בסדר. הכל בסדר, גם כן אמירה שגורה ושקרנית.
אז בוא נדייק קצת –
הכל בסדר? כלומר – למזלנו הרב, למרות ההפצצות הכבדות לא קרה דבר לבית ולנו בתוכו.
הכל בסדר? כלומר – למזלנו הרב, למרות ההפצצות הכבדות לא נפגע מישהו שאני מכירה.
הכל בסדר? כלומר – כל האיזור אוכל חרא, זה לא רק אנחנו. ואפילו יש איזורים שסובלים יותר מאיתנו.
הכל בסדר? כלומר – אין לי ילדים קטנים אז אין גם טראומות (האמנם?).
אז לא, לא הכל בסדר.
אשתדל להימנע מדרמטיות יתר ולא אומר ש"הכל לא בסדר".
אבל בהחלט אפשר להגיד שלא הכל בסדר. אז בואו נפסיק להגיד את זה.

חיי בגבעתיים וליבי בפריפריה.
ואני בטוחה שיש רבים שיזדהו איתי, שכל מה שבא להם לעשות בימים אלה זה לרוץ לבית אמא, לשבת עם ההורים באזעקות ובהפוגות, לרוץ לממ"ד באמצע הלילה ולראות בעיניים את מה שקורה.
אולי תזדהו איתי גם לגבי המחשבה ש-ואללה, זה לא סבבה בכלל שהחיים שלנו פה ממשיכים כרגיל, ואחרי העבודה קופצים לבית קפה ולעשות קניות קטנות, מה שנקרא השלמות והביתה. יושבים ורואים פרק של משחקי השף, מזילים ריר ומוציאים איזה פיתה מהמקפיא שתשתדרג לפיתה פיצה תוך דקות.

אז ואללה, לא. זה לא סבבה בכלל.
ויהיו מי שיגידו שזו המטרה שלהם – להפריע לשגרה שלנו, לפגוע בנו. ושעלינו להמשיך כרגיל ולהוכיח להם.
אבל מה אני כבר רוצה להוכיח? שהכל בסדר? אבל לא הכל בסדר. וזה בסדר שנתנהג בהתאם.
ואני באמת לא מסוגלת להבין איך האנשים שאוכלים את זה הכי חזק חיים, ואיך הם מגדלים את הילדים התמימים שלהם למציאות שבה כשהם שומעים צליל מסוים הם צריכים לרוץ תוך שניות בודדות לחדר מאוד מסוים בבית, כדי שמי שגר לא כל כך רחוק מהם – לא יצליח לפגוע בהם.
מציאות מעוותת.

אז מה המסקנה? בנתיים אין. מי אני שבכמה מילים אסכם את הכל, או שאציע פתרון, רחמנא ליצלן.
מבחינתי המסקנה היא שצריך לדעת איפה להיוולד. קחו את זה לאן שאתם רוצים.
אה, ואל תחפשו אותי בבית קפה תל אביבי מגניב בזמן הקרוב. אני מקווה שאני לא מספיק מנותקת כדי להיות שם.

// אור קורן

Your email was successfully saved