אני שמחה לבשר שמצאתי את התרופה לדיכאון. תרופה שלא משלמים עליה בכסף, רק באהבה. תרופה שנקראת "אחיינים". לפני כמעט חמש שנים הפכתי לראשונה לדודה, וגיליתי רגשות שלא ידעתי שקיימים בי. ילדים אף פעם לא עשו לי את זה, ופתאום החמודו הקטן הזה מסתכל בי ומציף לי את הלב באושר. ככה סתם. בלי להגיד לי כלום, בלי לעשות כלום, רק מעצם היותו.

לפני כשנתיים וחצי הגיע לעולם חבובצ'יק והפכתי לדודה בפעם השנייה. עניינים רפואיים שהיו לו בימיו הראשונים גרמו לי לא לרצות להיקשר אליו, פחדתי מידי. ובכלל, נראה היה לי בלתי אפשרי לאהוב ילד נוסף אחרי שאני כל כך אוהבת את חמודו. תהיתי מה זה אומר בעצם על האהבה של ההורים שלי אליי, ילדת סנדוויץ' שכמותי. מתישהו בדרך הבנתי שכשזה נוגע לילדים, כנראה שאפשר להכיל כמה אהבות ביחד. עובדה.

עם חבובצ'יק

חמודו וחבובצ'יק הפכו לכדורי האושר שלי. הם הפכו לשני אנשים קטנים שאני אוהבת לדבר איתם, לשחק איתם, להיקרע מצחוק איתם, לבלות איתם, לאכול ארוחת ערב איתם. חמודו היה היחיד שגרם לי לחייך בתקופה שנשבר לי הלב והוא היה אז רק תינוק. חבובצ'יק גורם לי להתגלגל על השטיח בסלון ולהשתולל איתו עד שאחד המבוגרים האחראיים אומר לנו להפסיק. חמודו גורם לי לצייר פילים ולשחק "החבילה עוברת" בכללים המיוחדים שלו, וחבובצ'יק גורם לי לקום 10 פעמים בחמש דקות כי הוא רוצה חלב, ואז רוצה את הכוס עם הקש, ואז רוצה מים ואז רוצה "לחיים", ואפילו לא אכפת לי. רק שימשיכו לאהוב אותי. רק שימישכו לרצות להיות בקירבתי. רק שימשיכו לגרום לי לחייך.

עם חמודו

הילדים האלה מרגשים אותי ונותנים לי אהבה אמיתית כזאת. טהורה. אני יכולה לנהל שיחה ארוכה עם חמודו על מטוסים ועל סמי הכבאי, ולהרגיש שאני מדברת עם אדם בגילי. אני מתרגשת כשחבובצ'יק מקשקש על דף ואומר שהוא עשה לי "ציור יומולדת". אני מתפעלת כל פעם מחדש כמה חוכמה יש להם, וכמה הבנה, וכמה אהבה הם יכולים לתת. כמה צחוק אמיתי, מתגלגל ובריא הם יכולים להוציא ממני, יותר מכל אדם אחר.

משתוללים

כשחמודו אמר לאמא שלו שהוא "אוהב את סיוון", כשהוא קופץ ומחייך כשאני באה לבקר, או כשחבובצ'יק אומר לי "את חמודה" ואומר לאמא שלו שהוא "רוצה ללכת לבקר את סיוון בגבעתיים", או לא עוזב לי את היד, אני יודעת שזכיתי. זכיתי להיות דודה לשני ילדים שאני פשוט מאוהבת בהם.

יש תקופות בחיים שנראה ששומדבר לא מסתדר כמו שרצינו. שנותנים גז והאוטו לא זז. ההילוך לא עובר. התקופה הזאת עכשיו, של אחרי התואר, היא קצת כזאת בשבילי. איכשהו, בין כל התסכול על "החיים האמיתיים", ה"אזרחות", המצב הכלכלי, העליה במשקל ואי הזוגיות, שני האנשים הקטנים האלה ממלאים לי את הלב באושר ונותנים לי אנרגיות לפתוח עוד שבוע. שיהיו בריאים.

 

// סיוון סטרומזה

Your email was successfully saved