אף אל אף עמדנו, השתיקה רעמה, אוויר לח וחם הפריד בינינו, השפתיים רצו להתאחד. הסתכלתי בעומק אוקיינוס צלול. הוא נצץ, הוא חייך.

ההמון מתקבץ בשער המעבורת, גרגירי חול אחרונים מחזיקים אותנו יחד. ראיתי בה את הידיעה, 'שניות אחרונות שאנחנו חולקים את חום גופנו'. כפות ידי מזיעות, השחרור מייגע.

ארבעה ירחים עברו מעל ראשנו, צחוק שטף את רוחנו, והרפתקאות מילאו את בטננו. חלקנו את עולמינו, מחשבותינו, זיכרונותינו – צללנו לתוך נפשנו, נפתחנו על ידי איזמל רוח. "על מה חושבת?" נהגתי לשאול כאשר צלילות עיניה התערפלה. סקרנות ריחפה מעלי, מילאה את גופי בחשק הידיעה, בגרעין אופייה. בתחילה היא חששה, האם יכולה לסמוך, אמרה בשפתיים נעולות, בלב מעונן. אך כשהרגישה שאתפוס אותה שתצנח לאחור, יין מיושן החליק מגרונה.

משחקים בתורות, מספרים על שורשי מהותנו. עוד קשר חבוי מתגלה, רוקם בינינו בדרכו המסתורית, כובל אותנו בקסם האמת. עטופים בידיעה, מרחפים בשעשוע, שיכורים מתשוקה - הפכנו לאחד.
ההמון כבר בפנים, צפירות קוראות, ידי מחליקות בחוסר ברירה. מילים אחרונות, פשוטות, נקיות, מה לומר? אני רואה בגחליליות עיניה רצון לשמוע, להרגיש את מגע צליל שש ההברות נוחת בקונכיותיה הרכות ושוקע בהן לעולמים. קמצוץ בושה הכה בי אך נעלם במהירות כי אסור, אסור להתבייש, אסור לפחד ממנה, צריך לתת לה מקום בעולם, לתת לה להתלקח בלהט בחדרים פועמים.

סכר הבושה עלה על גדותיו בפרץ מילים חפוזות.

"אני..." מושכת חזרה בחמישה מנעולים. הסתכלי, רוך פניה הגביר את הדימום, "לא אמרת אני." קונכיות עיניה התעקמו מטה. המעבורת נוהמת לעברי. אל תהיי עצובה, חשבתי, חייכתי במבטי האחרון, שהפנתי את ראשי שמעתי, "גם אני." מילותיה האחרונות.

// איוון ליסי

Your email was successfully saved