בשלושה חודשים האחרונים בארה"ב הייתי בזוגיות עם בחור שגם עבדתי תחתיו. עידו.


אחרי תקופה שברובה הרגשתי חנוקה החלטתי לחזור הביתה. מצבי הנפשי היה מעורער מחוסר יציבות, אז החלטתי לא לדבר על זה שם, וחיכיתי ששנינו נבוא לארץ כדי שנוכל להציף את הדברים.


פעם אמרו לי ש"אהבה זה נתינה", כשהייתי שם הבנתי את משמעות הדבר לעומק. הבנתי כמה אהבה זה לקחת חלק מעצמך ולהפקיד אותו למשמר אצל אדם אחר, לדאוג שיהיה לו טוב, לשים אותו בראש סדר העדיפויות, הבנתי כמה האהבה שלי טוטאלית: או הכל או כלום

היה לו נוח שהייתי כזאת, והוא ניצל זאת לטובת האינטרסים האישיים שלו, היה לו קל להקטין אותי עם קללות ואגרסיביות שהפחידה אותי, גרם לי לבטל את דעותיי, והייתי מביעה רק מה שחשבתי שיהיה בסדר להגיד לידו.


ליטל טל ליטל טל

ברגע שהבנתי שאני לא יכולה לצפות שיום אחד הוא יפסיק לקלל אותי כשהוא כועס, שהאדם שאיתי מעדיף את הכסף שלו על פני האנשים סביבו, מלטף את האגו שלו במקום ללטף אותי, החלטתי שאני לא אהיה הסמרטוט שלו.

בנוסף בגלל שהחיבור הרוחני שלי כה גבוה, ואני מקשיבה להכרה הגבוהה שלי, אני מאמינה שהאנשים בחיי משקפים את האמת, אז ניסיתי לגשש ולבדוק מהי. כאישה אוהבת הייתי מסונוורת ושאלתי אנשים זרים, אנשים קרובים, אובייקטיבים וסובייקטיביים, האמת הייתה אחת, חותכת; אנשים לא משתנים.

לא הסכמתי לבטל את עצמי יותר, את מי שהייתי, את האישה שבניתי ב-23 השנים האחרונות, את מי שלמדתי לאהוב למרות הפגמים, רק בגלל שהוא לא יודע מה זו אהבה.

כשהתברר לי שבסוף הוא לא מגיע לארץ, כבר לא יכלתי לחכות, והחלטתי שאני עוזבת אותו.

10479755_10204339428138786_1453275166_n copy


יום אחר הפרידה דיברתי איתו בטלפון וסיפרתי לו שאני הולכת לפגוש חברה שהכרתי בארה"ב לפני שנתיים, סימה. היא אמורה לטוס באותו הלילה אל המקום בו הוא נמצא, אותו מקום בו עבדנו וחיינו יחד עד לפני זמן קצר

הגדרנו עצמנו כחברות הכי טובות, ממש כמו בכיתה א', היא הייתה כתף לבכי, הייתה זאת שחזרה והזכירה לי כמה הדברים לא ראויים לי ולאופיי, היא נתנה לי את הכוח להיפרד ממנו, החדירה לי לראש שלא מגיע לי מישהו שלא מעריך ומכבד אותי.


ישבנו בבית קפה ונזכרנו אז ברגע שהכרנו, כשהאקס שלה בגד בה עם מספר בחורות, נזכרתי ברגע שבו היא נשברה, נסגרה והלכה לצד, היא לא הייתה שקטה, ואני לא יכלתי להתעלם, עצרתי את כל שיחות החולין שלי והלכתי לנחם ילדה יפה שבוכה, לבדה באמריקה.

היא לא משכה אותי לשיחה לפניכן, היא לא עניינה אותי, לא אתגרה אותי, לא הרגשתי רצון להיות חברה שלה עד אותו רגע, עד שהלב שלי פשוט יצא אליה, הלב שלי הוליך אותי אליה בלי שיכולתי לסרב, ומאותו רגע הייתי שם בשבילה לאורך השנתיים, לשמוע מה שיש לה להגיד, לעזור לה, לתמוך בה, לתת כתף, לדבר שעות בטלפון, היינו אחת בשביל השניה, אני בשבילה והיא בשבילי.


נפרדתי מסימה והיא טסה אליו, לעידו. ואני תמכתי בה וסמכתי עלייה בעיניים עצומות, ממקום תמים של חברות כנה וטהורה. ביקשתי ממנה שלא תהרוס את החברות, והיא ענתה שכיוון שהייתה במקום של בגידה היא לא תוכל להעמיד אותי במצב הכואב הזה.


ואז היא הזדיינה עם האקס שלי.


היא הזדיינה, ואולי אפילו כרגע היא מזדיינת עם האקס שלי, זאת לא הנקודה, אקסים היו, ועוד יהיו, אך חברות, כשהיא אמתית קשה מאוד למצוא, באותה הדרך, קשה מאוד לאבד. 


אני כאן כותבת ומודה לה על הפגיעה, מודה לה שדרכה ראיתי מהי האמת האמיתית בין החברות בנינו.


היא אימתה לי את כל מה שחשבתי עליו מההתחלה, עכשיו אני יכולה להמשיך לעוף במסע החיים שלי, עם האנשים האמתיים לצדי. 



// אילנה מאטטוב


Your email was successfully saved