כשהייתי ביסודי ולדעתי גם בחטיבה המשחק "סימס",שאם אתם לא יודעים במה מדובר, אז זה המשחק הזה שבונים בו בית ויש משפחה וכו', אז המשחק הזה היה מאוד פופולארי באותו זמן. ולדעתי לפני האינטרנט, זה הכי הרבה שעות רצוף שהייתי מול מחשב ככה סתם, לפני שהייתי צריכה להיות מול פייסבוק כל הזמן ככה סתם.


נורא נהנתי לבנות בתים בסימס, הרבה יותר מכל הקטע של לגדל את המשפחה ולקיים חיים, אז רוב הזמן התמקדתי בלבנות את הבתים ולהיפטר מהמשפחה רק כדי שיהיה לי יותר כסף. כי משפחה מסתבר, עולה כסף. וכמובן רוב הזמן המשחק שלי היה במטרה להשיג עוד  כסף דרך צ'יטים כי כסף היה משהו מאוד חשוב במשחק הזה. (אני חושבת שההורים שלי קנו לי אותו כדי שאני אבין מהו ערכו של כסף. וכנקמה על זה שהמשחק עצמו נמכר אז יחסית בהרבה כסף).



מסתבר שגם בחיים האמיתיים כסף הוא משהו מאוד קריטי, אבל לא רק בחיים האמיתיים, וזה מעצבן. לא הקטע שאין בישראל כסף ונורא קשה לחיות, אלא שכל סרט שיש בארה"ב יוצא במטרה להראות את החלום האמריקאי הנהדר ולי לתהות האם באמת יש בעיה בישראל או שאולי נולדתי ביבשת הלא נכונה עם הדרכון הלא נכון. זה דיי מדהים איך כל סרט שיוצא שנחשב להיט הוליוודי צריך לכלול בתוכו בית שלא יבייש יומיים עבודה רצופים בסימס ותואר בארכיטקטוריה ובמדע ה"אבא שלי בעלים של כל העולם תמותו". כולם שם תמיד גרים באחוזות, למה? כי הם יכולים, כאילו אין אנשים עניים יותר בעולם. וכולם שם טסים 24/7 לחו"ל וצריכים לרדוף אחרי האהובה שלהם, שבדיוק החליטה לעזוב לתמיד אבל תשנה את דעתה ברגע שהאהוב שהיא שוב תאהב יקנה כרטיס טיסה רק כדי להיכנס לשדה התעופה כי זה פשוט עניין של מה בכך!


ואפילו סרטים על אנשים מסכנים עם המון בעיות כמו בסרטים של וודי אלן, מתגוררים בבתים מפוארים כי למה להוסיף להם עוד צרות, הם באמת נורא מסכנים הם והבעיות המגוחכות שלהם: צריכים לטוס לרומא, קהיר או ברצלונה בכדי לבגוד בנשים או בגברים שלהם כי אי אפשר לעשות את זה באותה ארץ בה הסרט מתחיל, חלילה. אף אחד שם אף פעם לא שוכר דירה או בית, וגם בסדרות הטלוויזיה אף אחד לא מתלונן על מחיר הדלק בכל פעם שהם יוצאים לאיזו הרפתקה מטורפת שממוקמת מרחק של 13 שעות נסיעה ומשום מה אף אחד לא באמת עובד. אלא אם הסדרה היא על מקום עבודה, שגם שם אף אחד לא באמת עובד וכולם מתחמקים מלעבוד כל הזמן.


מה שיותר מעצבן, זה שאני ממש נהנת מכל הסדרות האלו, מכל האנשים עם ה"בעיות" וה"צרות" וכל הדברים הנוראיים שהם צריכים להתמודד איתם שלא מתקרבים לדברים אמיתיים כמו "למה המילקי בברלין עולה פחות מבישראל", כי לאחרונה זו הדאגה הכי גדולה שיש לנו, עזבו מלחמות! המילקי.. המילקי פה עולה יותר, והוא גם יותר קטן! יש לנו פחות קצפת בגאווה הלאומית. והנה עם כל המלחמות והמילקי, יש אותי שנהנת לראות איך מריל סטריפ מתמודדת עם הבעיות הכל כך יומיומיות שלה כמו הצרה שהיא מנסה לבנות עוד בית ליד הבית שיש לה והכול מסתבך.

אז לקרוא לזה אסקפיזם? לא, למה? בואו נקרא לזה בשם המתקתק - קולנוע ויותר נכון "שובר קופות". כי עם שוברי קופות אי אפשר באמת להזדהות ומסתבר שאנשים לא רוצים להזדהות יותר עם דברים, הם רוצים לראות צרות של אנשים אחרים, צרות שלעולם לא יהיו להם. מיטב הפסיכולוגים כנראה כן יקראו לזה אסקפיזם ויעשו מכל האנשים האלו קופה כי מישהו כן צריך לשמוע על הבעיות האמיתיות של אנשים אמיתיים. 


// דניאל בוקס

Your email was successfully saved