הלכת והשארת בי תהום פתוחה בלב. זה היה סוף ידוע מראש, חצי שנה ושבועיים עברו מהיום שמשהו בך השתבש. התקלקל. החיוך שלך נכבה והיית המון בתוך עצמך. אתה והמחשבות. שואל שאלות ולא מקבל את התשובות הרצויות. ניסיתי לשמח אותך, לקחתי אותך לראות שקיעה מול הים, ולאכול במסעדה יוקרתית, ולשתות את הקפה שאתה הכי אוהב. אבל שום דבר לא הצית בך את התשוקה לחיים.
רק הלכת ונכבית.

ניסיתי לדבר איתך, לשאול שאלות נוקבות. לדבר על הדבר האמיתי, על מה שמפריע לך, על מה שהדיר שינה מעינך בלילות. אבל אתה שינית נושא והבטחת לי שהכול יהיה בסדר - שהכול יחזור להיות כמו קודם. ״יש ניסים בעולם.״ היית אומר בקול ולא באמת מאמין בלב.

בכל בוקר הייתי נכנסת לרכב וכל הדרך לעבודה היינו מדברים. ככה כל בוקר, כמעט שלושה חודשים. סיפרת מה עשית אתמול בערב ואיך שוב לא נרדמת בלילה. דיברנו על היום שעבר גם אם לא קרה בו משהו רציני. ובשיחות שלנו הרגשתי שהיית הכי קרוב אליי בחיים, שהכרת אותי כמו שאף אחד לא הכיר. שהתווכחת איתי סתם רק בשביל הוויכוח.

שיחה אחת זכורה לי במיוחד. בפס האטה שלפני הפנייה לרמות מאיר אמרת לי, "חבל שלא עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות." והרכב שלי קפץ, בגלל ההר האטה הזבל הזה. והלב שלי נחמץ. איך לומר, קשה לי לשמוע אנשים מסכמים חיים ומדברים על חרטה. והמשפט הזה שלך סיכם לי את תמצית החיים. אתה בעצם לימדת אותי שיעור חשוב: עדיף לעשות ולהתחרט מאשר להתחרט שלא עשית.

ואז כבר לא הייתה ברירה, היינו חייבים להיפרד. כל כך רצית להימנע מהשיחה הזאת. רציתי שנספיק להיות עוד ביחד, שנמשיך עם הצחוקים שלנו, שנטוס ביחד למדריד. שנפליג בנורבגיין שיוצאת מברצלונה. רצית שנטרוף ביחד את החיים אבל אני ידעתי שנגמר לנו הזמן, שכל זה כבר לא יקרה. מישהו שם החליט לעצור את כל הפאן ולא הייתה ברירה אלא לקבל זאת. לקבל ולא לשאול למה ואיך זה קרה דווקא לך, ולמה לא היית זהיר יותר, ולא לשאול מה היה קורה אם היית עושה את מה שביקשו ממך בזמן.

כי מה זה משנה עכשיו? בין כה וכה נצטרך להיפרד.
ואז הגיעה הפרידה. ישבתי לידך על המיטה, בחלון הופיע גשם, וכמו בסצנה מתוך סרט דרמה אמרתי לך תודה. תודה על מה שהיית בשבילי. תודה על החיים היפים שנתת לי. תודה על כך שהיית העוגן שלי. אמרתי לך שתמיד תהיה בליבי, לא משנה מה. שתמיד אזכור אותך. ואמרתי לך, "אני אוהבת אותך." וליטפתי אותך בפנים. ונכנסתי ליוטיוב ושמתי את השיר שלנו, ושרתי לך אותו עד שלא יכולתי לשיר. ואז בכיתי כמו ילדה קטנה של אבא, ילדה שלא רוצה שאבא שלה ילך ממנה. ילדה שרוצה שאבא יישאר איתה לתמיד. ואז אמרת לי, "את הכי יפה היום." וזה המשפט הכי מרגש ששמעתי בחיים.

שבוע לאחר מכן לא ראיתי אותך יותר. נעלמת לי החיים אבל לא מהלב, לא מהחלומות, לא מהמחשבות. אתה בטח שואל איך ממשיכים מכאן? אז אין לי תשובה נכונה לשאלה. עוברים יום ועוד יום, מתחזקים מהאנשים הקרובים לי ביותר, מבינים מי חבר אמת ומי סתם בלבל ת׳שכל עד עכשיו. לומדים להוקיר תודה ולשמור על היקר לי מכול.
והכי חשוב, אוהבים את החיים האלה. בדיוק כמו שאתה אהבת.
נוח על משכבך בשלום אבא חתיך ויקר שלי. אני אוהבת אותך לנצח!!

לעילוי נשמתו של אבי היקר, יהודה מרגי, שהלך לעולמו ב12.12.2018.

// אירית בן חמו

Your email was successfully saved