דמיינו את הדבר שהכי מרגש אתכם בעולם.
עכשיו דמיינו חודש שלם עם שעות של משחקים מעולים שלא מפסיקים, קיבוץ גלויות שמתנקז למקום אחד של סיפורים ותקוות, וחלומות שנחלמים בעשרות שפות שונות בתרבויות מכל קצות העולם. דמיינו מעל אלף איש שהמקצוע שלהם הוא להיות הטובים בעולם במה שהם עושים ומייצגים 32 מדינות. 32 מדינות שנלחמות על מגרשים במשך 90 דקות כל פעם לאורך מספר שנים כדי להגיע לשם. 

יש כאלה שמגיעות עם מטען, חלקן מגדירות את המסע כנקמה לאומית (ברזיל), חלקן שולחות גיבורים שייצגו מיליוני אנשים שרק מחכים ל-270 דקות (או בתקווה יותר) על המסך שלהם בבית, בבר השכונתי או במשרד, כי הספורט הזה הוא חלק מההגדרה הלאומית שלהם כאומה (באורוגוואי למשל, כל המדינה מקבלת חופש בזמן כל אחד מהמשחקים). תוסיפו למשוואה מאות מיליונים שמסקרים, צופים, מקימים, מכוונים אנשים או שותפים בצורה כלשהי.

מוכנים? עכשיו תוסיפו את רוסיה שאירחה אותי ל-5 ימים אינטנסיביים ב-4 ערים שונות ל-2 משחקים.
09:35. בבוקר שאחרי הלילה לבן בתל אביב, קמתי (גנבתי עוד חמש דקות, מודה) ואחרי לחץ זריז שכלל בתוכו התארגנות, אריזת טרולי וארוחת בוקר מוזרה (אל תשאלו) יצאתי לשדה התעופה. מספר שעות עברו עם אחלה מקום לרגליים, יציאת חירום אחרי הכל, והנה הגענו למוסקבה. מוסקבה היא כנראה כל מה שדמיינתם, לא יותר ולא פחות. אבל מוסקבה של המונדיאל? היא סיפור שונה לגמרי. מאות אלפי אוהדים מציפים את הרחובות במגוון רחב של צבעים ותרבויות, הרחוב הראשי מוצף, ו מסתבר שיש אפילו בניין ייעודי למקסיקנים לחגיגת נצחונות או נחמה משותפת בהפסדים.

התארגנות קלה בבירה מוסקבה ויצאנו לקאזאן, היעד הבא בטיול. אז לא, יעד ברוסיה זה לא נסיעה מחוף גאולה לצפון הישן ומונית שירות שתגיע או לא תגיע. כשאני אומר יעד ברוסיה – הכוונה היא ל-10 שעות מתישות של נסיעה באוטו, שכללו אכילת חטיפים בדרך, אין סוף פקקים ומעבר ליד כפרים צבעוניים שלא השתנו מעולם. והקליטה, אוי הקליטה... אם חשבתם ש*רשת סלולרית גנרית* מאכזבת אתכם, נסו את הכבישים בין ערים ברוסיה.

אבל הגענו לקאזאן! קאזאן היא עיר יפהפיה, ועם 40 אלף הארגנטינאים ששטפו את הרחובות, האווירה עוטפת אותך מכל עבר. אחרי הגעה קצת לחוצה, הגענו לאצטדיון וישבנו בשורה חמישית(!) מה שלדעתי היה כ-10 מטרים מהדשא. ארגנטינאים מכל עבר מעודדים, תולים תקוות ומקווים שמסי יעשה את הקסם שלו ויוביל אותם קדימה. הם מעודדים, שרים, בוכים, צועקים, והכל באמת, בלי מסיכות. הם פשוט שם, מסביב למגרש, עושים את החלק שלהם. 

הצרפתים, לעומתם, השתלטו על יציע אחד קטן וקולני ותרמו את חלקם למאבק, לבושים מכף רגל ועד ראש בחולצות הטריקולור. אחרי 90 דקות ו4-3 מדהים, הצרפתים עוברים לשלב הבא. הארגטינאים ניסו ושטפו את היציעים אבל זה לא הספיק. הלילה בעיר שלאחר המשחק הוא קסום, אוהדים ברחובות ואווירת כדורגל אמיתית מכל עבר, אך לאחר שהארגטינאים עפו הם לא היו במצב רוח לחגוג. הצרפתים? הם נשארו במתחם האוהדים לחגיגה קטנה, צנועה ולא דרום אמריקאית כלל – ללא השירה האופיינית לברזילאים למשל או ההתרגשות של הארגנטינאים.

מעבר קליל בניז'ני נובגרוד ועלינו על רכבת לילה לסמארה, שם ראינו את ברזיל משחקים נגד נבחרת מקסיקו. כבר באוטובוס בדרך לאצטדיון היינו חלק מ40-50 אוהדים של שתי הנבחרות ששרו שירים, רקדו עם סומבררו ואפילו ניסו לעשות סלפי של שני מחנות האוהדים יחד, ללא הצלחה. האווירה במגרש הייתה מחשמלת, ובמשך 90 דקות שלמות לא חדל אף מחנה לעודד את הנבחרת שלו. 

בסיכום ההתמודדות קיבלנו 2-0 מרתק לברזילאים, אפילו ניימאר קם מהדשא והצטרף לחגיגה. בלילה באמת הבנו מה זו תרבות כדורגל אמיתית. עשרות אלפי אוהדים ברזילאים שטפו את הרחובות ושירה בפורטוגזית נשמעה מכל עבר. איפה שלא הסתכלת ראית גיטרות מייללות אל תוך הלילה וחולצות צהובות מופיעות בסגנונות שונים עם שמות שונים על החולצה – חגיגת כדורגל אמיתית.

via GIPHY

התחנה הבאה שלנו – חזרה אל מוסקבה. אך לא לפני סיבוב לילי בסמארה ורכבת חזרה של 19 שעות, אמרנו שהמרחקים ברוסיה הם לא כמו לצפון הישן. הרכבת הייתה מאובזרת וכללה מיטות נוחות, שקע אחד ו-0 פסים של קליטה. לאחר מאבקים מרובים החלטנו לוותר ולא הצלחנו לשדר באף מכשיר אף לא רגע אחד מרבע גמר נוסף – שוויץ נגד שבדיה. האווירה ברכבת הייתה מהפנטת. שני מחנות האוהדים לא עזבו לרגע את המסעדה שהייתה ממש בלב הרכבת, שירים בפורטוגזית וספרדית נשמעו מכל עבר וליטרים של בירה שימחו את עשרות האנשים.

22:30, הגענו למוסקבה. הטיסה ב1:30 – אז מיהרנו אל הרכבת האחרונה שהייתה בחינם בגלל ה-FAN ID (תעודה אישית לכל אוהד שמגיע למשחק במונדיאל) ואפילו הספקנו לצפות במחזה כמעט חד פעמי ביחד עם כ150 איש בשדה התעופה – האנגלים מנצחים בפנדלים!
חזרנו לארץ. 

// איתי מנור
 

Your email was successfully saved