הראש נודד שוב. עוד לילה ללא שינה. התקרה מסתובבת, מביט לשמאל. היא ישנה. גורר את גופי לעבר סלון הבית. אני אוהב להתעורר בלילה, יש משהו קסום כאשר הכל דומם.
אני יוצא למרפסת ומדליק לי סיגריה, רעש הטבק שנשרף משרה עלי רוגע. שומעים רק אותו. אני מביט לעבר הבתים השקטים ממולי, מסתכל על הרחוב הדומם וחושב על התסכול שיש בחוסר תנועה. 

כבר שנים שאני רץ. קריירה, זוגיות, התבגרות, טיפול נפשי. 'הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש' אני אומר לעצמי. באופן טבעי אחרי משפט שכזה אני מחליט לחזור אחורה, לתוך הבית. הטיול בבית הזכיר לי כוכב ריאליטי שנהנה מהדקות האחרונות שלו בבית "האח הגדול", שנייה לפני שהוא הופך להיות מישהו אחר. בין רהיטי הבית נזכרתי במה שעברנו: קשיים, מחלוקות, אהבה גדולה, אינטימיות, פחד, חלומות. הבית הפך להיות מעין סיר לחץ, טעון ועמוס בכל התכונות והאנרגיות שהצלחנו להכניס אליו. משפטים על הקירות הזכירו לנו לנשום. 

והנה, אחרי הכל הצלחנו לחשב את מסלול חיינו, לא לתת לכוח התנועה לנצח, נלחמנו על אהבה אמיתית, לא מתפשרת. וברור שהיו רגעים שכבר רצינו לארוז הכל ולסלק את הביטחון הזה שבנינו במו ידינו, אך לא ויתרנו. וטוב, נו, אז מה? כבר זמן שהכל בסדר. וגם להיות בסדר זו שיגרה. ואין תנועה, והשלב הבא מגיע, יש שלבים בחיים שמכריחים אותך לפעול. כמו אצן לפני יריית הזינוק או כמו צומת T שמכריחה אותך לפנות ימינה או שמאלה. אין ישר. 

הרבה אנשים ששאלתי אמרו לי שזה קרה ככה, ביום בהיר אחד. הם נכנסו להריון ובין לילה הפכו להיות הורים, ואחר כך את מעט זמן שנותר להם הם השקיעו בלחשוב "איך לנהל זוגיות". אז הכל קרס. אצלנו זה שונה, אם הייתה חלוקת תארים בתחום הזה היינו כבר לקראת סיום הדוקטורט. ועדיין השאלה הקריטית שעולה בי מרעידה את גופי – האם אוכל להיות אבא טוב? האם אוכל להעניק לבן/בת שלי את כל מה שירצו? האם אוכל להקשיב להם ולטעת בהם ביטחון? האם אוכל להפוך אותם רק למה שהם ירצו להיות?

מלא סימני שאלה ריחפו מעל ראשי, וסימן קריאה אחד שבו ניסיתי לאחוז, בצבע אדום. הצלחתי לזהות אותו ולקרב אותו אלי. כמו על מסך אייפון, נגעתי בו והוא נפתח. היה כתוב: "אתה תהיה אבא טוב". זהו. בכל חוסר הוודאות הזו היה סימן אחד שהאמין שמשהו טוב הולך לקרות וכנראה שזה מספיק. נגעתי בסימן הקריאה שוב והוא נסגר. שוב הוא נעלם לו בין סימני השאלה, כנראה שזה הוא תפקידו. סלחתי.

ניגשתי למתקן המים ומזגתי לי כוס מים קרים, לצנן לרגע את מחשבותיי. השלוק האחרון היה מלא בתקווה, אמונה ורצון עז שזה יקרה. "אני מוכן" אמרתי לעצמי, נכנסתי למיטה והיא ישנה. 
הבטתי בה מספר שניות והגעתי למסקנה שהדבר הכי טוב שאני יכול לעשות בשביל הילדים שיהיו לי הוא קודם כל לאהוב את אמא שלהם, ונשקתי ללחיה. המסקנה שלי לא עניינה אותה והיא הסתובבה בעצבים, כנראה חשבה שאני מנסה להעיר אותה. "החיים" חייבים שיהיה בהם קונפליקט אחרת הם לא קיימים. נרדמתי מחויך.

// איתי פרץ

Your email was successfully saved