ופתאום מעירה אותי נגיעה נוקשה על הכתף. 
"בוקר טוב איתמר היקר, תרצה לספר לכל הכיתה על מה חלמת?"
אני מתעורר ואני בכיתה י"א, בין החצ'קונים מתנוסס לו עכשיו כתם אדום – נקודת המגע של המצח שלי עם השולחן. תמיד אני נרדם ככה. הכתם האדום הפך לסימן ההיכר שלי. אני מזדקף, מסתכל סביב ומנסה להיזכר באיזה שיעור אני ומה אני אמור לענות למורה הזאת... נראה לי שקוראים לה חדווה.

"לא, אני ממש בסדר האמת" מלמלתי ועשיתי מאמץ להיראות לרגע כמו תלמיד למופת, עם מחברת פתוחה והכל. 
"לא אדוני, למעשה אתה לא ממש בסדר." חדווה הניחה את הגיר ומתחה את צווארה. ידעתי שעכשיו הולך לבוא הנאום.
"אם אתה חושב שאתה ממש בסדר אז יש לנו כאן בעיה חמורה. אתה בטח חושב שאתה כזה חכם גדול, ושהבגרות בספרות תבוא לך בקלי קלות, ושאתה תוכל לשבת בבית יומיים לפני המבחן ולקבל 98. אז צר לי לבשר לך בחור צעיר, אבל אני כבר 40 שנה במקצוע ואני מודיעה לך חגיגית – ללמוד, זה בכיתה! לא בבית, לא עם החבר'ה, לא באינטנרט, בכיתה! ללמוד זה אך ורק בכיתה, ואם אתה מתכוון להמשיך לישון כאן כל שיעור אתה לא תלמד כאן דבר ולא חצי דבר. אתה יכול לשכוח מהבגרות שלך בספרות!"

אני מניח את המצח ברכות על השולחן וחוזר לחלום, פאק איט. 
אני מתעורר ואני בן 28. מורה. לתנ"ך והיסטוריה. כיתה י"א כמובן. עדיין לא ויתרתי על ההירדמויות, אבל קצת קשה להירדם בשיעור כשאתה זה שמעביר אותו. אני מזדקף מול מסך המחשב ומבין שנרדמתי באמצע כתיבת מערך שיעור. שוב. שולחן העבודה החביב לא אכזב – הכתם האדום עדיין פה. 

ישנתי עשר דקות ופתאום אני ערני בטירוף. אני מנסה לחשוב על דרך להפוך את שיעור ההיסטוריה הזה להכי מעניין בעולם – כי תכלס זה נושא סופר מעניין וסופר רלוונטי. בא לי שהתלמידים יעופו. 
אני נזכר במורה חדווה. היא באמת צדקה בהרבה דברים. לא קיבלתי 98 בבגרות בספרות, אלא רק 92. באמת לא למדתי בשיעור שלה דבר וחצי דבר, ובאמת שכחתי די מהר מהבגרות שלי בספרות. אבל בדבר אחד אני בהחלט לא מסכים עם חדווה האגדית – ללמוד, זה ממש לא אך ורק בכיתה. 

כשאני חושב על כל הדברים שלמדתי בחיים, מעט מאוד מהם היו בכיתה. בחיים, למידה מתרחשת לא רק כשאתה יושב מול מחברת וספר לימוד. אני מוצא שהלמידה צצה ומתנפלת עליי בכל מיני נקודות לא צפויות בחיים.

כשאתה נקלע לשיחה פילוסופית על פסטה עם האחיין שלך בן ה-4, אתה לומד. כשאתה מתווכח בלהיטות עם החברים שלך בתנועה על הצבע של החולצה למחנה הקיץ, אתה לומד. כשאתה יוצא למסעדה מקומית מומלצת באיזה עיר רחוקה, אתה לומד. כשאתה מגיע לקילומטר האחרון של המסע והאלונקה כבר הטביעה את הצורה שלה בכתף שמאל שלך כמו קעקוע, אתה לומד. כשאתה רב עם חברה שלך אתה לומד.

כשאתה קולט שעשית משהו מטומטם לגמרי, אתה לומד. כשאתה מוכן פשוט להתמסר לחיבוק החם הזה שנפל עליך – אתה לומד. 
אני קצת חושד שהחיים הם בעצם סיפור של למידה. ולחיות זה ללמוד.

אז למה אני מורה בכלל?! שאלה מתבקשת. הרשו לי להודיע לכם חגיגית – אפשר ללמוד גם בכיתה. אפילו עם מחברת וספר מול העיניים. אך חלק מהעוצמה שלנו המורים היא בעיני בהבנה שלא משנה כמה נצליח ללמד את הנשמות הרכות שבוהות בנו בשיעור, החיים ילמדו אותם הרבה יותר.

// איתמר שחר
 

Your email was successfully saved