עברו יומיים שלמים של ערות, צפיתי בשמש שוקעת בשעה 17:00, וחוזרת ומבצבצת מעל הבניינים של נווה שאנן בשעה 5:20, מודיעה לתושבי הרחובות של דרום העיר לחזור בחזרה למחילות שלהם לפני שהיום מתחיל. בשלב הזה השמש היא לא יותר מתזכורת קבועה בשמים, נתונה לעיני כל, לכשלון של ההתנהלות שלי. זה לא קשה, כך אומרים, כדי לחיות נחוצות 3 ארוחות ביום, ספורט לנשמה ולגוף, עבודה לתחושת מיצוי עצמי. ושינה. אבל אני לא ישן. ונאלץ לעמוד פנים מול פנים עם השאלה שמכרסמת לי בגוף - איפה אני טועה? 

כשאני מנסה לקיים דיאלוג פנימי, אני מתחיל בכך שאני משיב לשמש ולקרניה השלופות כמו חניתות "שאלה טובה". זאת באמת שאלה טובה, אחרת היה הרבה יותר פשוט לענות עליה. אם הייתה שאלה לא טובה הייתי מנפנף בתשובה דלה, מוכנה מראש, אל מול הימים המתחלפים וממשיך בדרכי כאילו אין דברים בגו. זה לא המקרה כאן. הקול הפנימי שלי, זה הנגדי, עונה לי. הוא מקשה. "אם זו לא הייתה שאלה טובה, לא הייתי שואל". 
 

On loop. #smoking #escapism #tlv #studentlife

A post shared by Ethan Dvir (@ethanzon) on

לפעמים אני נזכר בסיפורים שלא הבנתי עד תום כשהייתי ילד קטן. אני נזכר בפיטר פן המרחף מעל לעננים כמו מלאך, מכניס מתחת לכנפו הלא-קיימת את אותם הילדים שזקוקים לו. אני נזכר גם ברגע שהאסקפיזם שלו הבזיק לי למחשבה. אני נזכר שחשבתי, פתאום, סתם כך, שלהתעופף ככה זה לא פתרון לכלום. שהוא פחדן. שאני אגדל, ואשאר מקורקע. שאני אתמודד עם מה שיזרק עליי כי ככה זה אמור להיות. אבל הלילה לא ישנתי וכשצפיתי בשמים הכחלחלים של רגע לפני הזריחה דמיינתי את הצל שלו חולף מעל חתול הרחוב שליקק את זנבו. דימיתי את כנפו פשוטה מעליי, מחבקת, מפזרת אבקה מנצנצת. חשבתי שאפילו לא אכעס שהוא מלכלך את המרצפות במה שאני יכול רק להניח שגרוע יותר מחול הים שהשותף הביא איתו. 

אסקפיזם מעשן את עצמו בין האצבעות שלי כאילו היה הוא בעצמו פיטר פן. כאילו הלהבה לא מכלה אותו לאט לאט, כאילו הנשימות שלי לא מביאות אותו לכדי כלום אפסי, ממשי ועצום. כשאני מנסה להסתכל על הסיטואציה באובייקטיביות אני תוהה על מי לצחוק יותר, על המקל הקטן שבין אצבעותיי, על הפיח שממלא את ריאותיי, או על עצמי. כולנו חושבים שאנחנו משמעותיים, רלוונטיים. כולנו נתונים תחת הפיקוד שלי - אני הבוס, אני קובע את החוקים. כולנו זמניים, ואובדים אט אט עם השעות שבורחות לי מהדלת הראשית בלי שבכלל אשים לב. 

האכלתי את עצמי כל השנים האלה שאסור לי לעצור. אף לא לרגע אחד. אם אני אעצר, אם אני אדרוך על דוושת הברקס, אם אני אהיה זה שרואה את הסימונים על הכביש מתחלפים לאט יותר ויותר מהשמשה הקדמית, אם אני זה שאריח מהפרחים - אני אשאר מאחור. אני ארחיב את הפער, העצום גם ככה, ביני לבין השאר. אני לא אוכל להדביק את הקצב, אני לא אוכל להגיע לסוף, אני לא אוכל להיות מה שאני יכול להיות. אבל גם עכשיו אני לא יכול. אני לא ישנתי כבר יומיים והימים והלילות והמילים והמחשבות מתבלבלות לי בפנים ואני לא מצליח להבין מה הכל בכלל אומר. אז במקום זה אני נזכר. 

אני נזכר באיש הפח. שהמתין שבועות, חודשים, שנים אפילו שדורותי תבוא. הוא המתין ולידו פח השמן הקטן. הוא המתין שתבוא עם דחליל שיודע לדבר ותשמן אותו, תניע אותו לכדי פעולה. ואולי היא לא הצילה אותו כלל. אולי הוא רק עצר לנוח, להריח את הפרחים, לטעון מצברים, ולהמשיך, מחודש, ליעד הבא. 

via GIPHY

// איתן דביר

Your email was successfully saved