יש ימים שהם טקסיים ככה. שזו המשמעות שלהם. שמהרגע שבו נפקחות העיניים אני יודע מה התפקיד שלי בהם. שמהרגע הראשון של היום, מתי שלא יהיה, אני יודע לאן רגליי יקחו אותי, לאן הרוח תנשב. אני יודע מי אני אהיה ביום הזה, אני יודע מי יהיו חבריי, אני יודע שאחריו אחזור ואמתין שנה נוספת כדי להשיל מעליי את העכבות באותו התאריך בדיוק. והיום – כשאני חוזר ועומד אל מול הטקס השנתי, הקבוע, הבנאלי כמעט כמו המוות עצמו, אני יודע שהתנערתי מהאבק שלי לכמה רגעים בודדים. 

טקסיות היא מונח קר. והיום הזה, לא משנה כמה הקיץ שורר שם בחוץ, הוא יום קר. הוא יום של קיפאון סטגנטי, של שתיקה רמה – כל־כך רמה שהיא נשמעת בכל פינה וכל חדרון לשתי דקות שלמות. בתוך הקפאון הזה כל אחד נענה למקום שנקבע לו מראש. האמא העומדת מעל שדרות ארוכים של ילדי נצח שלא יתבגרו. עובר האורח הצופה בציפורים השטות על מצע הרוח מעליו, תנועה המודגשת על רקע חוסר התנועה שלו עצמו. ואני. נאחז בתפקיד שלי. מחפש את המקום שלי. נדחס בקושי רב לתוך מארג צפוף של מוות ושכול. 

כשהייתי ילד התחלתי לנגן והנעתי את גלגלי היקום לקראת היום הזה. החצוצרה מצאה את עצמה בין אצבעותיי, מחוברת לשפתיים שלי כמו המשך ישיר של הגוף הקטן שלי. היא אנסה את עצמה עליי, בלי שניתנה לי זכות הבחירה אם היא תהיה זו שתלווה אותי, או מישהי אחרת. אני זוכר את הכלים האחרים במחסן קורצים לי, קוראים לי, מתחננים שאבוא אליהם. והיא, זאת הדורשנית, נעמדה במרכז והשתיקה את השאר. "אתה לוקח אותי איתך. אין כאן שאלה". אני נהייתי חוט, אני נהייתי חלק ממה שיהיה יום אחד היום הזה. וכשהשנים חלפו, וכשהתרגלתי לנוכחות שלה בחיי, נהיינו הזוג המלכותי של בית העלמין. אני והיא. מול כל העולם. אני והיא לבד. 
בימים כאלה, טקסיים שכאלה, לא מקבלים פרסים. אין חיבוקים ואהדה. אין אמרות תודה. כשהימים האלה מחליטים לקחת אותך לתוכם, תחת כנפם, לתת לך את חסותם - אתה מעדיף שלא. וכשאתה ילד, והעולם רעוע ומשתנה, והימים נותרים אותם הימים, והטקסים נותרים אותם הטקסים - אתה מתוודע למציאות. יש דברים שלא משתנים. יש דברים שנרמסים כליל. יש דברים שלא מאפשרים לעצמם להיות אישיים - הם לאומיים, הם של כולם, הם נחטפים ממך וניתנים על מגש של כסף לכל מבקש. וכשהוא נפל לו, זה שהיה הכי אישי שלי, כשמשפחת השכול פתחה את דלתותיה והזמינה אותי ואת משפחתי לשבת בסלון בשתיקה – החלק שלי ביום הזה נהיה אמיתי. וכשהיום הטקסי הזה הגיע, זה שהייתי הכי שלו, אני נדחפתי החוצה מסלון השכול שלנו, ולתוך אור הזרקורים המפוקפק של בית העלמין.

אני עומד כבר שנים, אני והחצוצרה והקול שהוא לא יכול כבר לזעוק. אני מנגן את הבכי מתוך כבלי הפח המגוחכים שמחוברים לשפתיי. אני אלבש את מדיי, אני אעמוד בין שורות משמר הכבוד, אני אשחק את עצמי כמו ההתגלמות החיילית של היום הזה ואנגן. ואבכה. ואתן את גופי עבור הטקס. לשתי דקות. כי זה התפקיד שלי, כי זה הטקס שלי. כי ביום הזה, כשהם לא יכולים להיות האבלים האישיים של כל אחד מאיתנו, אני אהיה הקול הלאומי שלהם. ואני אשים בצד את המחשבות והדעות והפוליטיקות והשנאה שמכסה את העיניים שלנו כל יום אחר. ואני אגשר בינינו לבינם. ואני מתחנן שתתנו לי לגשר גם ביניכם.

// איתן דביר

Your email was successfully saved