כשהייתי בראיון העבודה האחרון שלי, והמעסיק הביט בקורות החיים שלי, מודפסים בכמה שורות קצרות על דף לבן, הוא שאל אותי: "איפה אתה חושב שתצליח להכניס את העבודה בתוך כל הפרויקטים שלך?". עכשיו, בואו נודה באמת המרה, זאת שאלה לגיטימית. לפעמים כשאני בנסיעה, או במיטה בלילה, בזמנים בהם אני מאפשר לעצמי לרגע אחד לנוח מהמטלות שבוערות לי מעל הראש, אני מאפשר לעצמי לתהות – מתי, בתוך כל בליל האחריות וההתחייבויות שלי, אני מסוגל לקחת קצת זמן לעצמי?

אין לי מספיק שעות ביממה. היום רק התחיל ואני כבר שוקד על שלושה פרויקטים, בזמן קצוב, כי בערב זה כבר זמן לפרויקטים אחרים. חוץ מזה אני קבור תחת הררי מאמרים וטקסטים ספרותיים ללימודים, ותחת האחריות המצמיתה של שכר, חשבונות ועבודה.
לא מזמן מישהי אמרה לי שאני צריך לקחת חופש, לעצור את זרם העבודה הבלתי-פוסקת, בלתי-מתפשרת ולתת לעצמי את האפשרות לנשום לרווחה קצת ממה שהשגתי לעצמי. הקצב המהיר הזה של החיים סוחף אותי לתוכו ולא מאפשר לי לעצור ולהעריך את הזמן החולף. אני לא מצליח להינות מהדרך, אני לא מצליח להוציא ממנה את המיטב.

חולף זמן רב מדי מאז שהשגתי מטרה שהצבתי לעצמי עד שאני מודה בכך, ואפילו יותר זמן עד שאני מרוצה. 
ומצד שני, איך אפשר לעשות את זה אחרת? העולם הזה דורש יותר מדי. הוא דורש את העצמאות הכלכלית שמושגת רק בעבודה קשה ותמידית. הוא דורש את ההגשמה העצמית שמתאפשרת רק מהחתירה אל עבר האופק של המטרות שעיתדנו לעצמינו. הוא דורש את הגאווה שבהצגת הקוליות שלנו אל מול אדם אחר, על כל הרבדים שלנו, על כל ההיבטים של מה שאנחנו מסוגלים ויכולים לבצע.

הוא דורש שנהיה תמיד בתנועה, תמיד בשאיפה קדימה. ובעולם כזה אין זמן לעצור. אין זמן לחשב מסלול מחדש, לספור צעדים, להתעכב על שקיעה יפה בחוף, להינות מרגיעה של ים סוער. אם העולם ממשיך לנוע על צירו, לא מתפשר ולא מתעכב, איך אני יכול לדרוש שיחכה לי? אני לא יכול להרים את ידיי ולנופף, אני לא יכול להתחנן להתחשבות, אני לא יכול להסדיר נשימה כי אני אאבד את מקומי במירוץ. והמירוץ הזה הוא ממשי, הוא קיומי והוא נמשך גם בשעות הקטנות של הלילה. 

מישהו, איפשהו בעולם, כבר עשה את מה שאני עושה. מישהו, איפשהו בעולם, כבר הצליח. מישהו, איפשהו בעולם, כבר קבע סטנדרט מחורבן שעל-פיו אני צריך להסתדר, ושמכריח אותי לשאוף מעליו, לחדש עוד יותר מהחידוש שכבר נמצא, להיות מקורי יותר, מיוחד יותר, למזוג את הווייתי האישית לתוך מה שקיים כדי ליצור את הדבר החדש הבא שיוציא את העיניים לכולם, שייתן לי את ההזדמנות לנוח על זרי הדפנה של עצמי. אבל אני כבר לא יודע בכלל מי זה ה"אני" הזה שאני אמור להתחבר אליו.
אני נמצא כל-כך הרבה שעות ביום מחוץ לעצמי, סגור תחת מסגרות אחרות שאינן אני, מחויב לכל מה שאמור להיות העתיד שלי, אבל מרחיק אותי מהמטרה הסופית. אין לי מספיק שעות ביממה, ובמקום לנצל את מה שיש על עצמי, אני מרוקן את כוחי עד תום בכל עיסוק אחר. 

"ברור שיש לי איפה להכניס את העבודה, בסוף צריך לשלם חשבונות, לא?" אני מתבדח עם המראיין והוא כותב משהו על הדף שלידו. אני לא חושב שאקבל את העבודה, אני חושב שהוא מבין שהכל דורש זמן, ובמירוץ שלו – קצב הריצה שלי יפריע. 

// איתן דביר

Your email was successfully saved