כשהבוקר מגיע, ואני מגרד את עצמי מהמיטה, אני עושה את זה בשקט. לאט לאט אני מתחמק מבין הסדינים ונותן להם להחליק על עורי החשוף, משתדל לצמצם את אוושת הבד לכדי לחישה קלה. טיפוף כפות הרגליים שלי על האריחים הישנים בצבעי הפסטל מלטף את עור התוף שלי בקצב קבוע, לא משתנה.

אני מתלבש ואוחז בנעליי על שתי אצבעות, כל נעל כאילו מושחלת על אצבע אחרת. אני מרכיב את המשקפיים על עיניי. זה השלב שבו אני מרשה לעצמי לעצור לרגע אחד, לשניה קצרה לפני שאקח את עצמי, אצא מבעד לדלת ואסגור אותה אחריי בשקט. זה השלב שבו אני מרשה לעצמי להביט בו, בחזה החשוף שעולה ויורד, בשלווה הרדומה שנסוכה על פניו, בידיו שעוד מנסות לאחוז אותי ביניהן, גם כשאני כבר לא שם. אני מביט, מאריך את הרגע הזה כמה שאני רק יכול, ותוהה: "למה הוא רוצה אותי?".
כשאני יוצא מהבניין אל הרחוב ומתחיל בצעדה הקצרה לדירה שלי, אני לא יכול להתאפק מלהמשיך ולחשוב. אני מגולל את האינטראקציה של הלילה הקודם בראש שלי. אורות צבעוניים נעים על רקע חלל חשוך מפוצץ בבסים ובגופות מזיעים.

המבט המבוהל שלו בתוך רחבת הריקודים שלי היא בית, ולו היא איזור מלחמה. ההתלחששויות הקטנות, מתחת לשטיחי מוזיקה קולנית. הריקוד הצמוד והריח שלו שממלא לי את הנחיריים. המבטים שנזרקו משאר הגברים ונפלו ישר עליו, על העמידה שלו, הבטוחה והיציבה, גם תוך כדי תנועה.

למה הוא רוצה אותי? מה גרם לו לבוא איתי, להחזיק את ידי, למשוך אותי אליו, להרגיש את עמוד השדרה שלי נמס מתחת לצלילים ומתפתל עם הקצב? כשהוא יכול להשיג כל אחד בחדר, מה מושך אותו עדיין אליי?

כבר החלפתי בגדים, כבר נעלתי את דלתי וכבר התחלתי לצאת לכיוון העבודה הזמנית המשעממת שמכלה לי שעות על גבי שעות ביום. כבר עצרתי מתחת לבית וקניתי קפה הפוך חזק, קטן, בכוס קרטון חומה וזרקתי את קובית השוקולד שמגיעה איתה. כבר לקחתי לגימה אחת, או שתיים, ותהיתי לעצמי: "למה הוא רוצה אותי?".

מה גרם לו להניח את הראש שלו על כף יד סגורה ולהקשיב לקול שלי מספר לו סיפור? מה גרם לו לשאול שאלות, להתעניין, לבקש לדעת, לדרוש את דעתי המגובשת והלא מגובשת על נושאים שצצו לו לראש? ולמה הוא לא עצר את שטף המילים שפרחו מהפה שלי, בלי סינון, בלי צנזורה? איזה עניין הוא מצא במה שיש לי לומר?

גם אחרי שעברו ימים, ושבועות וחודשים והחיים שלי המשיכו קדימה ולא המתינו שאחזור לקצב נכון, אני עוד שוכב בלילות על מיטתי ותוהה למה. למה הוא רצה אותי אז? למה הוא כבר לא רוצה אותי עכשיו? מה הפער הזה שנוצר בין המצב ההוא לנוכחי? אני חושב בזמן שאני צועד לעבודה, אני חושב בזמן שאני אוכל, אני חושב בזמן שאני פעיל ובעיקר בזמן שאני ישן. ובזמן האחרון אני חושב יותר ויותר, מה זה משנה?

השאלה ממזמן צריכה הייתה להתחלף באחותה התאומה – "למה אני רוצה אותו?". אני נזכר בקטעי השיחה, אני נזכר בפנים שלו מביטות בעיניי, אני נזכר ברגעים המיוזעים יותר והמיוזעים פחות ומבין – למה שאני ארצה אותו? מתוך הזיכרון שלי נגלות לי פניי שלי, בטוחות, עצמתיות, מסתכלות ישר עליי ומכריחות אותי להפנים בהדרגה את מה שאני כבר לא יכול להתכחש לו. יש לו המון סיבות לרצות אותי. ואם הוא לא רוצה עכשיו? אז זאת כבר בעיה שלו.


// איתן דביר
לעוד איתן >> 

Your email was successfully saved