כשחצות התקרב, והשעון עוד רגע כבר ירד, הזיקוקים התחממו והמשקפיים עם הספרות הצבעוניות כבר חולקו לכל אחד שהצליח להידחס ולהכנס למסיבה הכי צפופה בתל אביב - הוא התקרב אליי. בצעד בטוח, עם המבט שלו עליי, הוא צעד מהצד השני של הרחבה והתקדם ישירות אליי.

בראש שלי התרוצצו להן המוני מחשבות קטנות. אחת צורחת לשניה: "זה האוטו שלו שדפקת לפני שנה הוא רק עכשיו מצא אותך! מה בכלל חשבת?!". השניה תצרח בתגובה ש"מה פתאום, מה את דפוקה? זה בגלל הפעם שהוא עמד בתור והכניס לזאת'י בטעות מכה! ההיא עם החולצה הירוקה! זאת שעמדה שם עם ההחלקה!". זה מצחיק כמה זמן לקח לי להגיע להבנה, שהצעדה לאו דווקא מגיעה ממקום רע. לקח לי יותר מדי זמן עד שקפצה מחשבה, שונה לחלוטין מאלו שהקדימו אותה, קפצה ואמרה ברוגע, בשלווה: "מה אם הוא רק מנסה להתחיל איתך?".

rsz_pexels-photo-38196 הזיקוקים התחממו והמשקפיים עם הספרות הצבעוניות כבר חולקו לכל אחד

 

חצות עוד רגע פה, ואני נעצר לחשוב. לזכור, לנצור, לחייך ולשאוב - כוחות מהשנה שחלפה. אולי איחרתי קצת לחשבונות הנפש, עוד רגע השנה החדשה מגיעה ומביאה איתה את אור השמש, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם ומי יעצור אותי עכשיו באמצע המועדון ולא ייתן לי להיפרד מהשנה שעברה, זאת שאורזת את עצמה ומפנה את מקומה. אני מסתכל על עצמי של שנה שעברה, אפס דרך, אפס מטרה. אני מסתכל על עצמי ומוחה איזו דמעה, כי אלוהים, כמה מסכנה הדמות הזאת שבמראה. זה לא פייר לראות את עצמך ככה, ברוורס. כשמסתכלים בחלוף של כמה חודשים אי אפשר שלא להתבאס. העבודה לא הייתה משהו, המשכורת הייתה רעה, השעות מתישות ואין שום הגשמה. הכתיבה יצאה לפגרה קצרה, המוח התחיל להתנוון ואני איבדתי את היכולת להפריד בין שקרים לבנים בין סדינים במיטה למהי אמת ומהי בדיה. הדמות הקטנה מסתכלת בי ורואה את מה שנהיה - אדם אחר עומד כעדות של השינוי שקרה. הראש לא מושפל, העיניים מתחילות לנצנץ והליבידו שלו? לא צריך לדאוג לזה בכלל.

למרות השינויים הללו, לגולל בראש את השנה שעברה זה לא קל. אתה צריך להתחיל בלנסות ולהפריד את החרטה, מהדברים החיוביים, משמעותיים. הדברים שעושים אותך קליל ומשמחים, את כולם כשנזכרים איפה היית אז וכמה אתה רחוק מפעם. פתאום אני עושה איזו רשימת מכולת של הטובות שקרו. עבודות שנעזבו, הזדמנויות שהתווספו, רגעים של אושר שהיו וגם כאלה שעוד יהיו. בלי למצמץ התקדמתי בשנה הזאת צעד אחר צעד, הולך על המסלול חדור, כובש מטרות, משיג ציונים ולומד איך משתנים החיים - כשאתה מסתכל עליהם בצורה קצת שונה, מרים מבט מהרצפה המטונפת וצופה ישר בתקרה הגבוהה (בכל זאת, דרום העיר ובניה ישנה). אני זוכר את ההתרגשות שבלמצוא את המקום שלי בעולם, עם הגברים שביקרו אצלי במיטה, עם חיי החברה ועם הכתיבה ,זאת, אבל, כמובן רק איזו אמת מידה. אמת מידה לגדולתה של השנה, זאת שהביאה איתה מתנה שלא ניתנת להחלפה - מתנת האהבה שלך את עצמך.

זה לא פייר לראות את עצמך ככה, ברוורס. זה לא פייר לראות את עצמך ככה, ברוורס.

הבחור עוד צועד והשעון עוד לא צלצל, אני מישיר אליו מבט ונותן למוח לתשאל, את כל שאר הגוף מה הוא מתכנן, לאן הוא מתקדם, שואל את האיברים "מה אתם עושים? איך אני מפסיק את זה לפני שמתחילים?!". טוב, זה הזמן להגיד שהוא היה הבחור הכי חתיך שם, הוא גם לגמרי הסתכל לי בפנים והדליק איזה משהו בפנים. פתאום הבנתי שזה לא כזה הזוי, הרי בחצות מתנשקים, והוא בא לבד. חוץ מזה, עם איך שאני נראה הערב אני מתקשה להאמין שהוא רוצה לעצור את הצעדה שלו בפלירטוט בלבד. איתן תן לעצמך קרדיט! עשית עבודה קשה, נתת בראש והרווחת את הפרס שלך ביושרה, תראה איך הוא בא ישר לכיוונך, מי לא היה רוצה? אתה לא צריך לעבוד קשה כדי לעשות אותו מרוצה. רגע לפני שהוא כבר בטווח שמיעה אני טופח לעצמי על השכם עם חיוך שחמק לו יחד עם מעט גאווה, הוא פותח את הפה ואני מקרב את הראש, מנסה לשמוע מה יש לו ללחוש, וברגע שאני כבר בשיא הביטחון והעצמי ותחושת ההגשמה, הוא שם יד על הכתף שלי, מזיז בדחיפה קלה ומבקש "אני צריך לעבור רגע, סליחה".

//איתן דביר

Your email was successfully saved