כשהייתי ילד קטן הייתי צופה בסרטים על מסך הטלוויזיה שבסלון. הייתי מתיישב בישיבה מזרחית על הרצפה ומשעין את הגב על הספה למרות שזה היה מסוכן לעיניים. אהבתי את שבת בבוקר, אהבתי שאף אחד לא אמר לי מה מותר או מה אסור. הייתי לבד בחדר גדול שפתאום היה רק שלי ושל המסך, ואף אחד לא סיפר לי סיפורים. ובכל זאת, עדיין בלעתי בשקיקה כל מילה מהסרטים שהסבירה לי שהילד שאני צריך למצוא את הילדה ששם, לחיות ולאהוב אותה, להיות הורה איפשהו בהמשך הדרך.

ימי שבת בבוקר היו ימים קסומים בהם "גיליתי" איך אני צריך לחיות, ובאותה נשימה, היו בדיוק הסיבה שפחדתי פחד מוות מההוויה של עצמי. לעולם לא תהיה לי שותפה שלי לדרך. לעולם לא תהיה לי אישה שתהווה עמוד התווך הנוסף עליה תבנה משפחה. 

כשהייתי בן שתיים־עשרה, בלילה, ייבבתי לתוך הכרית שלי כשהבנתי שכל מה שאני מכיר לא תקף לגביי. ייבבתי כשגיליתי שגם בהמשך הדרך שלי, לא משנה כמה ארוכה ומפותלת היא תהיה, לא אהיה הורה. לא אהיה חלק מ"זוג" כמו שלימדו אותי להכיר, לא אוכל לקחת חלק במשחק שכולם משחקים ולהשתתף. כשמספרים לך רק סיפור אחד כל הזמן, כך אומרת צ'יממנדה נגוצ'י אדיצ'י, זה הסיפור היחיד שקיים, ובעיניי הסיפור היחיד שקיים הוא הסיפור בו לא אוכל להקים משפחה, בו לא אהיה אבא, בו אין ידיים קטנות שמחפשות למצוא אותי – וככזה אני לא מצאתי חשיבות עצומה בחוק הפונדקאות שמפלה, שוב, את אותם הילדים הקטנים כמוני שיושבים מול הסרטים של שבת בבוקר כדי לגלות את המקום שלהם בעולם.
הבוקר אני מתעורר לעולם שמאשרר את הסיפור שלי. עולם שלא מחדש לי כלום, ובו עדיין לא אהיה אבא, ועדיין אין ידיים קטנות, ואני לא רואה אפשרות לסיפור אחר. והבעיה היא לאו דווקא החוק עצמו, אלא העובדה שאני מרכין כלפיו את הראש, נושך את השפה וממשיך לצעוד כאילו כלום. הבעיה היא שאנחנו כבר יכולים להצביע על מספרי הסיפורים ולצטט אותם עוד לפני שהם פתחו את הפה לדבר, ואנחנו עדיין בוחרים את הבחירה הקולקטיבית המודעת להקשיב.

הייתי רוצה להגיד שהחוק הזה הוא סימפטום. הייתי רוצה להגיד שהמחלה שלנו רצינית יותר, כבר השתלטה על כל הגוף שלנו, כבר פיתחה ריקבון מתקדם בעצמות. הייתי רוצה, אבל אני לא יכול. החוק הזה הוא לא סימפטום, המחלה שלנו לא עמוקה יותר ממנו – הוא המחלה, ואם לצטט גבירה מסוימת שאמרה את זה לפניי, החוק הזה הוא הוא ה"סרטן בגב האומה". 

הסיפור שלי יתקדם כמו שהוא יתקדם, בין אם אהיה הורה או לא, ומה שמשנה באמת היא השאלה אם אי־פעם נצליח להחלים. חוקים כאלה שבים ונחקקים, אמרות חוזרות ונזרקות באוויר, והספר של עם הספר לא משתנה. אנחנו בדרכנו לתקופה שחורה ועצובה, תקופה בה אני מפחד שלא אוכל להמשיך ולאכול בכפית את אותן המילים המכובסות, הלעוסות והמעוכלות. תקופה שבה אני רואה את עצמי ניאלץ לארוז תיקים, לארוז את המילים שלי, את השפה שלי, את התרבות שלי ואת האהבות שלי במזוודה גדולה ולטוס למקום אחר. ולמה? מה הופך את הסיפור שלכם למעניין יותר משלי? 
אנחנו לא מנפחים את החוק הזה למידות לא פרופורציונאליות. אנחנו לא צורחים אפליה כדי לעורר פרובוקציה. אנחנו צורחים כי אנחנו רוצים לקחת חלק, אנחנו רוצים להשתתף, אנחנו רוצים לתת למקום הזה יותר ממה שאנחנו קיבלנו ממנו ומי אתם שתגידו לנו לא? 

אל תספרו לי יותר סיפורים, תעמדו שם ותקשיבו לסיפור שלי. אם תתנו לי הזדמנות אתם תוכלו להיווכח גם בעצמיכם שהסיפורים שאנחנו יכולים לספר? שווים לא פחות. 
// איתן דביר

 

Your email was successfully saved