בזמן האחרון אני מתחיל לתהות עם עצמי על הרבה מאוד דברים. לפעמים אני מוצא את עצמי עובר שעה שלמה בלי לתהות, ואז אני חושב על זה יותר מדי, ואני תוהה מה קרה בשעה הזאת שבגללו אני לא תוהה יותר. אני תוהה אם יש מספיק ביצים במקרר כדי להכין לעצמי חביתה בערב, אני תוהה אם חג המולד המתקרב ישבש לי את לו"ז השידורים של הסדרות האהובות עליי, אני תוהה אם אני אי־פעם אהיה מאושר. זו מילה גדולה, אושר. ארבע אותיות שמסתירות בחובן עולמות שלמים שאני פשוט לא יודע איך להגיע אליהם. אולי זה כי מישהו לא חילק לי את המפה בזמן, אולי זה בגלל שה-GPS הפנימי שלי הפסיק לעבוד פתאום. ואולי זה פשוט כי אני תוהה.

אחד החברים הכי טובים שלי גר איתי (אם אקרא לו רק "השותף שלי", זה לא יתאר אותו מספיק). הוא מכין לנו ארוחת ערב מושקעות, הוא מוזג לנו משקאות והוא אפילו סובל את החתול שלי. זו אחת ממערכות היחסים המשמעותיות ביותר שהיו לי. אני מקבל ממנה המון, ואני משתדל לתת לה כמה שיותר – הדדיות מה שנקרא. וכמו כולם, לפעמים אנחנו כועסים. או עצבניים. והאווירה יכולה להיות כבדה קצת. אבל היא מתפזרת. והיא משאירה אחריה אוויר חדש, כמו אחרי גשם ראשון – כשכל הריחות מדגדגים לך בנחיריים ונותנים לך חיבוק חם של געגוע, געגוע שנמשך כמעט שנת יובש שלמה (בכל זאת, בישראל עסקינן). לפני כמה ערבים, כשישבנו ביחד ואני בדיוק הייתי בהפסקת התהיות היומית שלי, הוא שאל אותי שאלה. וחיכה לתשובה. ונד בראשו.

אחד האנשים שראיתי הכי הרבה בתקופה האחרונה הוא כמעט זר מוחלט. אני יודע עליו פרטים, כאלה או אחרים, ואני משתדל לפרוס מולי כמה שיותר מהם כמעט כל יום. אני משתדל לגלות קצת יותר, אני משתדל לקחת כמה שיותר ממנו לתשומת לבי. אני זוקף את האזניים שלי, אני פוקח את העיניים, אני מהנהן בהקשבה. אני אוהב שהוא נוגע בי, ושהוא מקשיב. אני אוהב את איך שהוא מדבר את עצמו עד עייפה, מעין שטף של הברות שלא נגמרות, לא מתחברות במיוחד, חסרות־פשר ושובות את הלב. ואיכפת לו. מספיק כדי להגיד את זה לפחות פעם או פעמיים. ואולי שווה לי להאמין.

אבל אני לא מכיר אותו באמת. עדיין לא. ואני לא מכיר את הקצב שהוא צועד בו. ואולי לא אכיר לעולם. והתהיות שלי, אלה שמעסיקות אותי ימים שלמים, בדרך כלל נוגעות לו (מפתיע, אני יודע). האם אי־פעם אבין את הקצב? האם אוכל לתת לו את מה שהוא רוצה? האם הוא יודע לאן הוא נכנס בעצמו? (מדי פעם משתרבבת פנימה התהייה האם החתול שלי יאהב אותו. וזה בעייתי לא פחות). ואיך אני אמור לדעת אם זה מה שאני אמור לעשות? אם אני לא מכיר את הקצב, ואני לא מכיר את האדם, ואני לא מכיר את עצמי בתוך מעגל קטן וחם שכזה – מה אני אמור לעשות?

השותף־חבר־הורה־מאמץ־לחתול נד בראשו. יש לו את הפריווילגיה להסתכל מהצד, ולראות את מה שמוצג החוצה. שם הכל כאילו זז בקצב הנכון. והוא רוצה שיהיה לי טוב. והוא רוצה שאלמד. והוא רוצה שאצעד עם מישהו שיוכל להתמודד גם עם הקיא הורבאלי שלי. הוא יודע, בצורה מסוימת, מה הצעד הבא שאני צריך לקחת. ואני לא. למדתי פעם איך יודעים שבא אביב, מסתכלים סביב סביב וכל זה, אבל איך יודעים שבאה מערכת יחסים? ואיך יודעים שהיא באה בזמן הנכון? ואיך יודעים אם זה מה שאנחנו צריכים? ואיך יודעים?

// איתן דביר

Your email was successfully saved