היו כמה רגעים שבהם נעלמת. החדר היה חשוך, העיניים שלי היו עצומות, והצלעות שלי קרסו תחת המשקל של הגוף שלך. ונעלמת. ידעתי שאתה שם, שמעתי את הנשימות הקצובות שלך, מוסדרות במיוחד אל מול הנשימות המקוטעות שלי. הגוף שלי רעד תחתיך, כאילו מנסה להתכווץ למימדים אחרים. נעלמת אבל הזרועות שלך עוד היו מסביבי, עוד לחצת אותי אליך, כמו רצית שאדע – לא אעזוב.

הצלעות שלי קרסו פנימה מילימטר אחרי מילימטר, מקטינות את החלל ביניהן, מזכירות לי בכל שניה שעוברת שאני עוד חי, ושהלב שלי עוד פועם, ושהדם עוד זורם והסרעפת עוד מתנפחת. החדר שלי היה חשוך, והעיניים עצומות, והעור שלך היה חם מתחת לכפות הידיים שלי. איך העור שלי מרגיש? מתוח? לח מזיעה? אני נושם מהאף ומנסה למלא את החלל שעוד נותר בינינו עם האוויר בריאות. עוד רגע נהיה אחד.

נשימה אחת פנימה והמחשבות שלי מגרדות את עצמן דרך הגב שלי, זה שאתה עטפת את זרועותיך סביבו. הן פוצעות את העור בתחילה, שריטות דקות של חיבה, מבקשות ממני לזכור שהן שם. הזיפים שלך מגרדים לי את העורף, גם הם שורטים, גם הם דורשים ממני להיות נוכח איתם. השפתיים שלך מרפרפות על הכתף, השפתיים שלי קפוצות. בחושך אני רואה הכי טוב, אני רואה את הצללים מתגבשים, אני רואה את השתיקה היושבת על קצה המיטה, אני רואה את העבר וההווה והעתיד. השריטות על הגב מתרחבות, ואני שוכב בשלולית הדם השחורה שלי על המצעים. היא מבעבעת, רותחת, בית גידול של מחשבות שאני לא יכול לזכות אותן במילים ממשיות.

לפני עשרים דקות חשבתי שהלילה תצא גם אתה מתוך השלולית שמתחתיי. חשבתי שגם אתה תצטמצם לכדי מחשבה נטולת שם. חשבתי שאשכב כאן לבדי בפצעיי השותתים, בחושך בו אפילו השתיקה לא רוצה לשבת. ואתה כאן. ואתה לוחץ. ואתה לא מרפה. ואני לא מבין למה. איך קיבלת גוף, איך קיבלת שם, איך קיבלת אותי. אתה סך הכל עוד דמות, אתה סך הכל עוד כלי בפנטזיה המשוגעת שמסתחררת לי בתוך הגולגולת. אני רוצה להדפיס לך את הטקסטים, ולהביא את המצלמות. אני רוצה לשחק איתך את מה שאני כתבתי. ואתה בכלל לא יודע עם מי בחרת לסיים את הערב שלך.

כשאתה קם, אני מושך אותך חזרה אליי. אין לי כוח עליך, אתה יכול לנתק אותי בקלות ולא להסתכל פעם נוספת. אתה יכול להתלבש ולצאת בלי להגיד שלום. אתה יכול לעשות את כל זה, ואתה חוזר, רק לרגע. וברגע הזה אני מנגב את הדמעות מעיניי, שלא תראה, שלא תדע. אני מנגב את הדמעות כי אני מפחד, כבר תקופה, וכשתראה את הדמעות שלי הפחד יתרחב. והתגובה שלך לא תאחר לבוא. והסיפור שלי יתמוטט, והעולם ישאר יתום ממה שהופך אותו לפשוט יותר לעיכול. כשאתה כן עוזב, אתה לוקח אותי איתך לסלון, ומתיישב איתי, ושואל שאלות, ומחבק, ונוגע. ואני נבוך. אני לא יודע מה לענות. אני לא יודע איך להתמודד עם השלב שאחרי. אני לא הכנתי את עצמי לסיפור כזה עדיין.

אני ממתין לרגע שבו כבר ימאס לך. שתמצה. שתקום ותלך. וברגע הזה, אתה כבר תיהפך לסיפור כולו, לא רק לעוד דמות בו. הסיפור שלי, בוא אני שוכב בתוך שק החרדות שלי, ואתה העולם החיצון שלא מתאים לו עכשיו לשלוח יד, לעזור לי לקום, ולשבת לידי.

// איתן דביר

// איתן דביר

Your email was successfully saved