אני מתחיל להבין שהבעיה היא אצלי… ניסיתי ללקט מנסיוני את הסיבות למדוע ככל שעובר הזמן אני מבין שככל הנראה אשאר נשוי למקצוע, ומצאתי לא מעט:

1 . זמן. זה ככל הנראה החסרון הגדול ביותר. אין-לי-זמן. אמא שלי כבר לא זוכרת איך אני נראה. את החברים אני מצליח לראות פעם וחצי בחודש, ואם היה לי כלב בבית סביר להניח שהוא היה נובח בכעס בכל פעם שהיה רואה אותי, מתריע לשכנים מפני פורץ. אנחנו קמים מוקדם, חוזרים מאוחר, באמצע יש לנו ביקורי בוקר וערב או חדר ניתוח, וקבלות, דמים, ישיבות, מחקר, ורחמנא ליצלן – היינו שמחים גם לכמה דקות של שקט עם עצמנו. עזבו אתכן שטויות, אתן צריכות מישהו זמין יותר.

2 . עייפות. אוקיי, אז נגיד שחזרתי הביתה. נגיד שיום אחרי תורנות לאחר ש״ביליתי״ מעל 26 שעות במסדרונות בית החולים יש לי ״יום שלם״ בבית. נגיד. נראה לכן שיש לי כח לצאת לטיול בפארק? כמות הפעמים שנרדמתי בקולנוע! לפני כחודש סיימתי תורנות ולמחרת הבוקר נכנסתי לחדר ניתוח. זה היה ניתוח פשוט כביכול אבל הוא הסתבך ומצאתי את עצמי בשעה 8 בערב זוחל על ארבע חזרה הביתה אחרי כמעט 40 שעות שלא עצמתי עין. אם היה מתנגש בי זבוב הייתי נופל. מזל שלא היית שם את, מזל שהילדים שלנו לא היו שם… ובכלל, מי רוצה לחיות בדאגה שבעלה לא יירדם על ההגה?!

3 . כסף. טוב, אז נגיד שאין לי הרבה זמן להיות איתך. ונגיד שבזמן שאני כבר כן איתך אני עייף. ניחא. לפחות העו״ש שלנו מאפשר לך ליהנות, לא? אז זהו ש… אני מרוויח משכורת מינימום. פאקינג 28.5 שקלים חדשים ברוטו לשעה. (למי שמטילה ספק אני מוכן להראות לה את התלוש) הבאריסטה ברולדין מרוויח יותר ממני, עדיף לצאת איתו. הוא גם יוצא מוקדם, גם לא עייף, וגם עושה טיפים. ההטבה היחידה שלי היא חניה חינם בבית חולים. בא לך לצאת לרולדין?

4 . מלנכוליה. אולי זה רק אני, אבל איך אפשר לחזור הביתה עם חיוך אחרי שראינו תינוק עוזב את העולם, אחרי שהשקענו דם, יזע ודמעות בהחייאה של בחור צעיר במיון שלבסוף כשלה, אחרי שחלפה מולנו במסדרון נערה צעירה עם תחבושות לחץ שמכסות כוויות על כל גופה המעוות. הלוואי והיה כפתור ללחוץ עליו ולשכוח מכל אלו. אבל אני בן אדם, וכן, לפעמים העבודה חוזרת איתי הביתה. והיא לא תמיד שמחה…

5 . לילה, הלכנו לישון. שקט, חושך, איזה כיף. מכורבלים מתחת לשמיכה. זה רק את ואני והגחליליות בחוץ. והאייפון. קם בבהלה. צלצול בארבע לפנות בוקר. ״איתן, אתה יכול לבוא?״ אני תמיד יכול…

6 . אני יודע ש… קבענו את זה הרבה זמן מראש מאמי. אני יודע כמה האירוע הזה חשוב לך! אבל מה אני יכול לעשות? לא הצלחתי להחליף את התורנות! נו בחיי זו לא אשמתי… מה זאת אומרת אני לא מתאמץ מספיק? לא היה מי שיחליף אותי אני אומר לך! מההה??? לא ניסיתי? שלחתי הודעות בפורום, באתר, בקבוצת וואטסאפ, לאחראית תורנויות, מה עוד את רוצה שאעשה? אני? לי לא אכפת? לי? ומה עם אותו ערב שלא היתה לי תורנות ודווקא אז הלכת עם חברות? על זה לא אמרתי לך כלום! אי אפשר להשוות? אה באמת…?!?

7 . רק קריצה. אין פעם שהיא חולפת על פני במסדרון ולא קורצת. או שיש לה ׳טיק׳ בעין או שהאחות הזאת באמת בעניין שלי. לילה אחד באיזה תורנות היא עוד תנסה משהו כשנהיה לבד בחדר בדיקות. ומה לגבי כל הסבתות שרוצות להכיר לי את הנכדות שלהן. בקיצור, אני נמצא בסביבה מאד עויינת מבחינתך. בשביל מה לך הכאב ראש הזה?!

8 . סטרפטוקוקוס. מכירה אותו? יש לו גם חברים אחרים. זה בסדר אם הם יבואו לראות כדורגל אחרי העבודה?

9 . זה לא נגמר. כבר מצאנו ערב פנוי. כבר נפגשנו סוף סוף עם חברים. על מה את חושבת שמדברים איתי מסביב לשולחן? ההוא עשה בדיקות דם, להיא יש ציסטה, אבא של ההוא עשה צנתור ולאמא קבעו תור רק לעוד חצי שנה, אולי אני יכול לעזור. לחברים אף פעם לא אמרתי לא. אבל את? סביר להניח שלך זה כבר יתחיל להימאס. 

10 . מכת בכורות. יום אחד יהיו לנו ילדים. בהצלחה מאמי… 

// איתן קייזמן

Your email was successfully saved