אבא, חבר לא אמר לי לכתוב שיר עליך. גם לא מאמר ובטח לא את זה. למעשה כשהצעתי מועמדות לmaVeze, לא חשבתי בכלל בכיוון - התלבטתי בין לא מעט נושאים אחרים, נוצצים יותר ומכאיבים פחות.

אבל העברתי שבת אצל אמא, ויצא לנו לדבר על מועקה. אחת הדוגמאות שנתתי היא זה שאני אמנם מכיר לא מעט יתומים מאב ו/או אם, אבל אני כמעט ולא מכיר מישהו שאיבד הורה שיש לו רק זיכרון אחד ממנו (למרות שהייתי בן 6). לא מכיר מישהו שהעובדה שנפטרת לא ממש הזיזה לו למרות שהייתי כבר בגיל שמבין, כי בקושי ראיתי אותך (אענה מראש - הוא נפטר ממחלה. לא מתכוון להרחיב, תודה).

התחלתי להרגיש בחסרון רק לפני כמה שנים. נכון, אמא נלחמה כמו לביאה ועשתה הכל כדי לגדל אותנו, אבל עדיין היו דברים שהיא לא יכלה לתת, להסביר או פשוט לתת לנו לחוות. היא חינכה אותנו מעולה והרבה מהתכונות הטובות שלי ניתן לייחס לה, אבל אם לא היו לי חברים טובים במהלך הדרך, לא הייתי גדל להיות האחד שיכנס לנעליים שלך וירצה להקים משפחה משלו ולהיות האבא הכי טוב על הפלנטה הזאת.

אז נכון, אני פחות אוהב מוזיקה יוונית, מתרחק מסיגריות, לא צופה בכדורגל ישראלי וכנראה שיש עוד כמה דברים שאנחנו לא חולקים במשותף. אבל העובדה שלמרות הנתק, החלל הריק והזיכרון היחיד שהשארת, אני עדיין איכשהו דומה לך. מבחינה חיצונית אני יותר דומה לאמא, אבל באופי אני מזכיר אותך בהרבה מובנים, לפחות ככה אומרים. מבחינתי זה על טבעי, סוג של מתנה שעדיין אתה איכשהו חלק ממני. סוג של השגחה גם כשאתה לא פה איתי.

אבל זה לא מנחם מספיק. זה לא מונע ממני לספר כל פעם מחדש שאבא שלי נפטר ולהסביר למה. זה לא מפצה על כל השנים שאתה לא פה והייתי צריך ללמוד דברים בדרך הקשה. זה לא מרפא את הכאב של להעצב משיר ילדות כמו "לאבא שלי יש סולם" או לראות אבות של אחרים שנמצאים שם בשבילם בכל רגע.

זה לא הופך את הצער של להיות בבית הכנסת ולראות איך כל פעם שיש ברכת הכהנים, כל הבנים מקבלים ברכה מאבא שלהם, ואני? עומד שם לבד וממלמל את הברכה לעצמי (לפעמים מישהו קולט בזמן ומרחם עליי). זאת לא אשמתך, אני יודע. אבל אצלי זה הפוך - אז לא בכיתי, ועכשיו, אני קולט כל יום מחדש כמה דברים אני לא אעשה איתך.

תקשיבו למישהו שחווה את זה מהצד, שנשאר לחיות עם זה - אני יודע שאני אעשה כל מה שאני יכול כדי להיות האבא הטוב בעולם. לא אכפת לי איזה סוג משפחה אתם הולכים להקים, אבל אם אתם הולכים להביא ילדים לעולם - תעשו הכל כדי להיות האבא/אמא הטובים ביותר. תעשו הכל כדי שתמיד תהיו שם בשבילם, בכל מצב. נכון, לא תמיד זה בשליטתכם, אבל כשכן - אין פה ברירה אחרת.

השגתי לא מעט בחיים, הכתיבה כאן היא עוד אחד מהם. אבל גם כשאני מצליח וגם כשאני נופל, דבר אחד חסר לי, דבר שחורה לי ואין לו נחמה 20 שנה אחרי, גם כשאני יודע שהוא נכון (רמז: לא להשוויץ), אני עדיין צריך לשמוע אותו, לפחות פעם אחת,

"אני גאה בך, בן".

// אלעד פרג'ון

Your email was successfully saved