תרגיל פשוט שיגרום לכם לראות תוצאות ודברים שלא ראיתם קודם:

לא, אני לא אורי גלר ולא אורן זריף, אני לא הולך לכופף כפית ואני גם לא מתכוון להעביר לכם אנרגיות קינטיות מכוכב פלוטו.

אבל התרגיל הוא כזה - אחרי שתסיימו לקרוא את הטקסט, תרימו את הראש מהמסך ותסתכלו סביבכם. גם אם אין אף אחד, תסתכלו על היסטוריית ההודעות בוואטסאפ, בפייסבוק או סתם באנשי הקשר שלכם. אני בטוח שתמצאו איזה מישהו ששכחתם לחזור אליו, מישהי שדיברתם איתה מזמן שתשבו ובאמת התכוונתם, או סתם מישהו שלא יצא לכם לדבר בכלל בזמן האחרון ואתם אפילו מתגעגעים אליו, אבל אין לכם כוח להתחיל שיחה.

גם יהיו את אלו שאתם מדברים איתם כל יום, כאלו שאתם רואים כל יום, כאלו שאתם חיים איתם כל יום ולא מאתמול. אני מדבר על ההורים שלכם, האחים, האחיות, קרובי משפחה אחרים, בני/בנות זוג, חברים קרובים, ידידים, ידידות, מכרים וגם בעל החיים שלכם.

חלק מהם סובלים מתופעה שנקראת "להלקח כמובן מאליו". זאת תופעה נפוצה, מדבקת, דו כיוונית ואין ממש חיסון נגדה, אלא רק תרופת מנע ואורח חיים בריא.

אתם באמת אוהבים את אותם האנשים, אין ספק. אני בטוח שאתם רוצים לראות אותם כשטוב להם ושמח להם על הלב. וכשרע להם, רע לכם, אין פה בכלל שאלה.

אבל יחד עם זאת, לפעמים נראה לכם שהם פשוט יהיו שם. לא משנה מה תעשו, כמו שק אגרוף שתמיד חוזר למקומו. לא משנה מה תעשו ואיזה גבולות תבדקו ותמתחו, הכל יבוא על מקומו בשלום, ללא השלכות. זה יכול להיות התנהגות אקטיבית וגם פסיבית, זה יכול להיות יחס עדין ויכול להיות אגרסיבי, אבל התוצאה דומה.

אם הייתם קולטים שיש מצב שכל פעם כזאת יכולה להיות גם האחרונה, ושהמצב הזה לא יישאר לנצח (מכל מיני סיבות, לאו דווקא טראגיות), ויביא איתו חבלות, צלקות וטראומות, כנראה שיהיו כאלה שיתעלמו מהמצב כדי שלא תרגישו רע עם עצמכם, וכאלה שגם אם כל עורם יאדים מעוצמת המכות, אתם עדיין לא תראו זאת, לפחות עד שיהיה מאוחר מדי.

זאת הבעיה העיקרית בלקיחת דברים כמובן מאליו - לרוב היא באמת לא באה בקטע רע, ומדובר בטבע האדם - שגרה שמכניסה אותך למעין לופ אוטומטי (גם המוח שלנו מתכנת פעולות מסוימות כאוטומטיות). עדיין, זה לא נותן לנו תירוץ להתנהג ככה והדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות.

הסיבה השנייה והכואבת יותר, היא שלרוב מבינים הכל כשמאוחר מדי, כשאין הזדמנות לתקן ואין אפשרות להחזיר את הזמן לאחור. ואז, It hurts like a bitch. ברמה שאלוורה לא ממש תעזור. ברמה של כוויה דרגה שלישית. בלב.

אז פאקינג שימו לב לחבר'ה מסביבכם. שלחו איזו הודעה, תנו איזו מילה טובה או אפילו תוסיפו איזה משפט או אמוג'י אקסטרה בשביל התחושה הטובה. תשאלו מה הולך, לא רק מנימוס בסיסי, אלא באמת כדי להתעניין.

תנו להם לדעת שאתם פה בשבילם ושהאהבה עדיין קיימת. צאו ופאקינג תעשו איתם משהו שיראה להם שזה עוד חי ובועט. אל תתנו להם להגיע למסקנה הבלתי נמנעת ואז לנסות ולהושיט יד כשהגב כבר מופנה אליכם. כל כך פשוט, אבל כל כך נדיר. זה שווה לכם הרבה יותר משאתם חושבים, באחריות. לצערי, גם מניסיון.

// אלעד פרג'ון

Your email was successfully saved