יש לי חולשה לרקדנים. אה לא, זאת ריקי גל. קוראים לי אלעד ויש לי חולשה (אחת מיני רבות) לתמונות שתופסות את הרגע, את ה-Life Essence, את ה-Slice of Life. לפני זמן מה, ביקרתי ביקור שגרתי בדף המצוין של History in Pictures ונתקלתי בתמונה הנ"ל. בסה"כ, תמונה מגניבה של שאקיל אוניל מחזיק את ביל גייטס, נכון? אבל בשבילי, התמונה הזאת גרמה לי להבין למה אני כל כך אוהב את הניינטיז.

כן, אני מודע לזה שאני אדם נוסטלגי (ואני לא ממש מסתיר את זה). נכון, יש לאנשים נטייה לראות בעבר בעיקר את הדברים הטובים שהיו. אני גם יודע שתודה לאל, אני חי חיים די מהנים בהווה. ולקינוח, אני יודע שהטכנולוגיה התפתחה מאז ברמה מטורפת ודווקא בזכותה בכלל נחשפתי לתמונה ואני יכול לכתוב לכם עליה. אבל עדיין, משהו חסר לי היום.

התמונה הזאת תפסה קודם כל פשטות. מעין סוג אחר של כיף שכנראה לא יחזור היום, לפחות לא בקלות. תמונה שנתפסה בדיוק ברגע הנכון וב-1/36 פילם, ללא ניסיונות חוזרים, פילטרים ופוטושופ. בלי תחושה שהאירוע נועד לקדם לך איזה קמפיין ויראלי חדש או אג'נדה נסתרת. אין כאן דיסטנס - אחד מהכדורסלנים הגדולים אי פעם ואדם שאחראי לאחד הפיתוחים החשובים ביותר באחד התחומים החשובים ביותר במאה ה-20, בתמונה שכאילו צולמה באלבום המשפחתי שלנו. בלי מערך יח"צ משומן שיעשה הכל כדי לגרום לך להרגיש שהם כמה רמות מעליך, ההיפך - הם בגובה העיניים. שלנו.

הנקודה הכי חשובה היא הנקודה שמבדילה את העשור הנ"ל מהעשורים שלפניו. הרי צילום מוגבל בפילם היה גם לאמא שלי בצעירותה, ומערך יח"צ משומן לא היה אצל סבא שלי. ההבדל הוא, שהניינטיז היו העשור האחרון שכלל את הפשטות הזאת. אנחנו דור שחווה היום את מה שפעם היה בצעדיו הראשונים, אבל עדיין ברמה נורמלית. הפלאפון היה, אבל שימש בעיקר לשיחות. המחשב והאינטרנט היו, אבל עדיין היינו יוצאים החוצה לשחק כדורגל וקלאס מתי שרק היה אפשר.

הטלוויזיה הייתה, אבל בעיקר עם ערוץ ממוקד תוכן אחד במקום 200 ערוצים שאת רובם הגדול לא באמת צריך. לא היו לנו פריטי לבוש בומבסטיים כמו הג'ינס המתרחב או הכותפות והתסרוקות (שתודה לאל נשארו באייטיז), אבל זאת בדיוק הנקודה - הניינטיז היו פשוטים, פשוטים וטובים.

הניינטיז היו דור מעבר, שמי שגדל בו כן גדל לשינויים טכנולוגיים, אבל עדיין יודע איך החיים בלעדיהם ויצא לו להתנסות מהעולם שלפני והעולם שאחרי. אנחנו, שגדלנו בניינטיז, זה הדור ההיברידי, ואני לא יכול לחכות ולראות מה אנחנו נביא לעולם בשנים הבאות.

ואת כל זה, התמונה שמבחינתי שווה יותר ממיליון מילים מציגה. את כל הסיבות למה הניינטיז היו עשור כל כך טוב, את העובדה שזכיתי לראות את הפשטות הזו, גם כשהיא מתרחקת ממני בלי שאוכל לעשות דבר כדי להחזיר אותה - כי אני יודע שאני יכול להיזכר בעשור המדהים הזה עם חיוך.

// אלעד פרג'ון

Your email was successfully saved