אני מתנחל.
כנראה שמעתם עליי לא מעט, ואתם בטוחים שאתם מכירים אותי למרות שלא נפגשנו מעולם. מבזקי החדשות והעיתונים ציירו כבר את דמותי. האמת היא שגם אני חי בתפיסה מסוימת כלפיכם, אלו שנמצאים בתוך הקו הירוק.
עד שיום אחד פגשתי אותך. נגררתי עם חבר לת"א ופתאום הכרנו. את מראשל"צ ואני מתפוח. לך היה כל כך קל להגיד מאיפה את אבל אני? בפעם הראשונה בחיי, התביישתי לענות. בסופו של דבר התעשתתי, החלפנו מספרים, אבל כבר שמתי לב להרמת הגבה האוטומטית שהייתה לך כשאמרתי מאיפה אני. זה בסדר, אני כבר רגיל.

התקשרתי אחרי שלושה ימים כשאני אופטימי למדי אך לא ענית. לאחר שעה שלחת לי הודעה שאת עם חברות בים. "וואו, כמה זמן לא הייתי!" השבתי. איזה טיפש אני, מה אני צריך להזכיר לה את זה?! גם ככה אני בטח מסומן אצלה והיא בכלל תוהה מה היא חשבה לעצמה כשנתנה לי את המספר שלה. התקשרתי בערב ודיברנו, לשמחתי קבענו להפגש שוב בת"א, הפעם כל אחד בא בגפו. דאגתי מראש לישון אצל חבר מהאיזור ויצאתי לתפוס טרמפים כבר שעתיים לפני. למזלי, הבנת שאין לי מושג בעיר הזאת ודאגת לתכנן לנו את הדייט. הכרת לי כמה מקומות, כולל את "הגלידה הכי טובה בת"א וכנראה ביקום". בסופו של ערב כיפי במיוחד, ישבנו על הספסל לנוח קצת. דיברנו כמה דקות עד שסיפרת לי שאת טסה להודו עוד חודשיים.

הייתי בהלם אך גם בתחושת הקלה בו זמנית. היא שמה לב שאני לא יודע מה להגיד והתנצלה "הייתי צריכה לספר לך את זה קודם" אמרה. למרות הכל, עלה בי חיוך גדול, למרות שלא הייתה שום סיבה הגיונית לקיומו. היא לא הבינה למה אני מחייך וגם אני לא, אבל גם אחרי כמה שנים, אני יכול להגיד שמעולם לא חייכתי ככה.

"זה בסדר" עניתי. אני מניח שהיא הבינה קצת ממה שעבר לי בראש ופשוט הנהנה. ליוויתי אותה לתחנה ונפרדנו בחיבוק. מאז דיברנו פה ושם, ואנחנו עדיין שולחים אחד לשני הודעות בימי ההולדת ובראש השנה. כל אחד נמצא במקום אחר, אבל היא ללא ספק הראשונה שסוף סוף גרמה לי להרגיש שאני נמצא, ונמצא כאן. בלי שום קשר לקווים וצבעים.

// אלעד פרג'ון

 

Your email was successfully saved