יושבת בבית הקפה השכונתי, מנסה לסיים את הסמינר האחרון להגשה שיש לי השנה. פאק זה קשה להתרכז. כל כך הרבה קורה סביבי ואני מנסה להישאר מפוקסת על המסך של המחשב.
"תרצי להזמין משהו?" שואלת המלצרית. "קצת יכולת ריכוז" אני עונה. זה לא הצחיק אותה. עכשיו נהיה מביך.

img_20160924_120755

אני תקועה. כל כך כל כך תקועה בעבודה הזאת. ולא רק בעבודה, אלא גם בחיים. מרגישה תקועה בכל מקום. כל דבר קושר אותי לקרקע ומונע מהראש להתעופף הלאה. השגרה הזאת שוחקת.
אתה קם בבוקר, מדליק את הקומקום, מכין את הנס בלי סוכר עם קצת חלב, שותה אותו מהר ונכנס להתקלח. שיט, אין לך אוטו היום צריך ללכת לתחנת אוטובוס. מחכה עם אנשים מוזרים, זקנה אחת משתעלת עלייך ואתה מקלל בראש את היום הזה, והשעה רק תשע כן?

אתה מגיע לעבודה, ושוב לשרת לקוחות, ושוב לחייך את אותו החיוך, ורגעי הנחת היחידים שיש לך זה החבר'ה בעבודה והבדיחות הפרטיות, ואתה יוצא לסיגריה עם קפה נוסף שקנית ומרגיש שזאת האתנחתא שלך במשמרת. מוכר עוד, ועוד, עושה את העמלה שלך, דופק את החיוך המזויף בסוף ללקוח וממשיך ללקוח הבא.

img_20160517_092657_easy-resize-com

מסיים את המשמרת, נוסע הביתה סופסוף. מדליק עוד סיגריה בתחנה, מרגיש שכבר היום שלך נגמר וחושב על מה תאכל עכשיו בבית, איך אתה מקווה שנשאר עוד חזה עוף במקרר. אתה חוזר, אוכל, נח, מתקלח, נזכר באיזו מטלה לאוניברסיטה שעוד לא סיימת. אתה תעשה את זה מחר, כי אתה דחיין, ואתה אוהב לדחות דברים למחר.

אתה נפגש עם החברה היום בערב, ואתה מבסוט. קרן האור של היום שלך. לא משנה כמה הכל חרא, מבאס, משעמם, איתה לא משעמם לך לרגע. לא משנה כמה בא לך להתפוצץ על העולם הזה, ליטוף ממנה והכל עובר, והכל נהיה קצת נסבל. אתה מסיים את הלילה, נכנס למיטה ותוהה אם תלך מחר למכון בבוקר. אתה חייב, כבר לא היית כמה ימים, אבל אתה דחיין ועוד יום לא יעשה כלום. תחליט כבר בבוקר.

על מי אני עובדת? ואני אוהבת את זה. אני אוהבת את השגרה שלי. אני אוהבת את השגרה שלי שמשתנה משנה לשנה, לטובה או לרעה. אני אוהבת את סדר היום המשעמם שלי כי ככה אני מעריכה את הדברים הטובים שקורים לי במהלך היום. אני אוהבת שעולה לי חיוך בסוף יום גרוע. אני אוהבת את הדברים הקטנים האלה, הסיגריה, החבר, הקפה, והחברים, ההרהורים בלילה, פאק אפילו את הלימודים המשעממים האלה!

והנה מתחילה לה שנה חדשה, ואני מקווה שהיא תישאר בדיוק כמו הקודמת. אני יודעת שדברים ישתנו, אני מתחילה שנה אחרונה של התואר, והלו! אני לא רוצה למכור נעליים כל החיים, אבל חוץ מזה אני לא רוצה שכלום ישתנה. בלי לאחל לחמישה קילו פחות, אוטו חדש והמון המון כסף (אם ככה ובמקרה יוצא, אז דווקא למה לא), אלא שהכל יישאר אותו הדבר.

img_20160407_143559

// ויקה וסילנקו

Your email was successfully saved