לכולנו יש את החבר הזה שמכור להרפתקאות מפוקפקות. זה שתמיד מסתבך, זה שהיה הראשון לעשות צניחה חופשית, זה שקפץ לברכה באמצע המסלול, למרות השלטים של רשות הטבע והגנים שהזהירו שזאת סכנת מוות. חלקינו אפילו אבדנו אנשים יקרים לנו שהיו פשוט מכורים...

איש המערות חי כל חייו את שאלת המאבק או המנוסה. במשך השנים גופו למד להפריש הורמון שמזרז את קצב הלב, מגביר את הערנות שלו, מזרים יותר דם לשרירים - אדרנלין. ההורמון המופלא הזה לימד את איש המערות לברוח ובהצלחה, להרים משאות כבדים ולעשות דברים על אנושיים כדי להציל את משפחתו.

הפחד משנה אותנו. המפגש עם המוות גורם לנו להרגיש חזקים כל כך. מי כמוני יודע. אני לא מכור. למעשה, אני ממש שונא אדרנלין, אבל אני מכיר אותו טוב יותר מכל חובבי הספורט האתגרי. הגוף שלי מפריש כל כך הרבה ממנו שלפעמים אני שוכב ביאוש במיטה ושואל את עצמי אם אי פעם אצליח לשוב ולהירדם. מי כמוני מכיר את דפיקות הלב המהירות, קצב הנשימות הסוער, התחושה הזאת שאני יכול לעקם ברזל בידיים חשופות. ואז הגל הזה נעלם ונשאר רק אני, אני קטן במיטה מכוסה דובוני פרווה וציורים ילדותיים. אני עם מחשב מלא בסרטים מצוירים כדי שחס וחלילה לא אכנס ללחץ מיותר, או למתח, כי כל אלו יביאו את הפרץ הבא...

תחשבו על מחשב שנתקע על מצב מסוים ולא יכול לצאת ממנו, ככה אני. נולדתי לתוך מלחמה. הגוף שלי התרגל לכך שהחיים שלי הם סכנה, שהוא לא מכיר שום אופציה אחרת.

כוס קפה עם קצת קפאין, אקסל, הרבה מדי סוכר, בוס שהרים את הקול, סצנה וולגרית מדי בסרט ובחלקיק שנייה אני נכנס למצב סכנה. אם הם מקללים או מתווכחים, אני ישר קומץ אגרופים. בעולם שלי אין להיות נחמד, יש לנסות לחרוק שיניים ולנשום עמוק בזמן שההתקף הבא מגיע. בין הצעקות אני נופל על הרצפה, אישונים מורחבים ודמעות בעיניים. "אני מפחד", אני ממלמל שוב ושוב. אני רועד, קר לי ואני מזיע. "מה יש לך ילד?", שואלים האנשים מסביבי, ואני רק עונה "פוסט טראומה".

// אמיר שטיין

Your email was successfully saved