כבן למשפחה חילונית שבה כל הילדים עברו את גיל 12, הוזמנתי להיות אושפיזין אצל חבריי הטובים הגרים במושב. כמו בכל שנה כחילוני מחמד, אני מאוד נהנה מהאוכל הטעים האווירה הנעימה וההסתכלות השמימה לדובה הגדולה.

את הסוכה הממוצעת בדרך כלל בונים במרפסת או בחצר הבית והיא בנויה מארבעה קירות בד ותקרה שעשויה סכך. בהחלט נכס לא רע לישראל 2016, בטח לעומת הדירות שמוצעות היום בתל אביב. בעודי יושב בסוכה עברו חיי לנגד עיניי - איפה אני חי היום לעומת מדינות אחרות שחייתי בהן, איפה החיים זולים ונוחים יותר? במחשבה אחורה התחלתי לעשות מחקר קטן ובדקתי היכן גרתי בעבר ומה אני יכול כיום לשכור באותו הסכום ממש.

אז חדר תל אביבי במחיר נמוך עולה כיום 2000 שקל, שתמורתו תקבלו מטבח שבור, ריצפה ישנה ובניין שבצנרת יש יותר ג'וקים ממים צלולים.

1476637027973

התחנה הראשונה במסע שלי הוא אוקלנד ניו זילנד, שם שהיתי כמעט שנתיים. התגוררתי במגדל די מפואר ברחוב הראשי של העיר, להם אמנם אין איום איראני, סכסוך עם חצי מהעולם וטרור אבל בכל זאת זה מה ששווים שם 2000 שקל, בית פרטי בשכונת מאונט איידן המרכזית:

1476521783261

משם נמשיך ארבע שעות טיסה לסידני אוסטרליה שם שהיתי מספר חודשים במרכז העיר. העיר האוסטרלית הגדולה הזו נחשבת כאחת היקרות ביבשת ולמרות זאת במחיר של 2000 שקל ניתן להשיג חדר בבית שותפים מפנק במרחק של עשרים דקות ממרכז העיר, מיותר לציין שהתחבורה הציבורית עובדת 24/7 ומגיעה לכל מקום בעיר.

1476522986503

את המסע הפרטי שלי המשכתי ללונדון, שם מחירי השכירות גבוהים אפילו מבתל אביב. כן, אנחנו לא בפסגה אבל צועדים לשם בצעדי ענק. ברלין לעומתה נהפכה למקלטם של צעירי ישראל שרבים מהם מגיעים אליה. לאחרונה ביקרתי שם את חברתי ששוכרת חדר בדירת שני שותפים במחיר של 2000 שקל כולל חשבונות, הנה תראו:

1476523173309

אז בין לונדון לברלין, איפה אתם בוחרים לחיות? איפה אנחנו חיים היום? אני לא שואף להיות אותו ישראלי טרחן שרוצה לגור במגדל פאר במרכז תל אביב תמורת 2000 שקל, אבל אני חושב שבמדינת ישראל 2016 בה כל היום מתעסקים במחירי הדיור, קצת שכחו אותנו, האנשים שעדיין משלמים שכירות, שעליהם נופל הנטל, החוזים ההזויים, עליות המחירים הלא קשורות והמזגן המקולקל שמסרבים לתקן.

אני מנחש שחלקכם עכשיו אומרים "הרי הוא בחר לגור בתל אביב" והאמת היא שזה נכון, אבל זו בחירה מפוקפקת. הייתי שמח לגור ברמת גן או פתח תקווה, אך לצערי ישראל כץ ומערך התחבורה הציבורית במדינה לא מאפשרים לי חיים בסוף שבוע (וגם לא ממש באמצע שבוע) ומחייבים אותי בהסגר בית בכפייה. וזו גם לא בושה שצעירים ירצו לגור במרכז העירוני, התרבותי והכלכלי של המדינה כשאין לה תחרות.

אני שוכב בסוכה, מתכרבל בשמיכה ומסתכל לשמים, בין העגלה הקטנה לדובה הקטנה מדמיין לי דירה , קטנה אך יפה, נקייה ותחבורה נעימה. אבל איני רוצה להיכנס לעולם הפנטזיות והדמיונות כי זה בחיים לא יקרה ועליי להתאפס כי תכף נגמר החופש ומתחילים החיים.

// אמיתי ויסמן

Your email was successfully saved