דור ה-Y  כבר נושק ל-30 ואפילו ל-40 וההורים שלנו מזדקנים; לעיתים היכולת הכלכלית שלהם לא מספיקה לעזור לנו בטירוף הזה שנקרא מדינת ישראל, ולצערי נתקלתי במקרים בהם פגשתי אנשים שלקחו הלוואות כדי לעזור להורים שלהם. אי אפשר להתכחש לזה, אבל בקרוב אנחנו נהיה הדור שמחליף להם חיתולים, לוקח אותם למקלחת או מחפש מקום נחמד עבורם, שבו יוכלו להזדקן בכבוד.
יש לכם שני מליון שקל מיותרים?

אז כמה זה יעלה להורים שלנו?
אם הם הולכים על מקומות שהם הלוקסוס של דיור המוגן הם יאלצו להיפרד מלמעלה מ-1.8 מיליון שקל, לא כולל דמי אחזקה בממוצע של 10 אלף שקל - וזה רק התעריף הבסיסי.

ואם חס וחלילה ההורים שלכם סיעודיים, תאלצו להיפרד מ-18 אלף שקל בעבור מיטה בחדר עם עוד שלושה אנשים.
או שאולי בסופו של דבר הם יגיעו ללכת למקום ציבורי שבלילות יקבלו מכות מהעובדים הלא מקצועיים וחוסר הפיקוח?
 לפיכך נשאלת השאלה - היכן המדינה? הביטוח הלאומי ששילמנו כל החיים? ביטוח הבריאות הממלכתי?
אותם זה לא מעניין, מצדם שכולכם תיקחו הלוואות, תיכנסו לחובות, וכפי שאמר הכלכלן הראשי היוצא של משרד האוצר, מר יואל נוה, ואני מצטט: "מי שבוחר להיות עני – המדינה לא צריכה להציל אותו, זה עניין תרבותי". וואו, ממש מילים כדורבנות, מרי אנטואנט.

אם אין לחם תאכלו עוגות
אז מה יהיה? אנחנו נמשיך להיקבר תחת שכר דירה בבית מתפורר? ההורים שלנו (ובצדק) ישקיעו את כל כספם כדי שהם יזדקנו בכבוד? או שיעזרו לנו לקנות דירה במחיר מופרז ואז אנחנו נצטרך לשבור את הראש בעתיד?
אינני רואה כיצד המצב משתפר, העשירים מתעשרים, העניים עניים ואנחנו פשוט מתים.

// אמיתי ויסמן

Your email was successfully saved