אני אוהב את ברק יצחקי. ואני הרסתי לברק יצחקי את הקריירה. אני ודורון, חבר שלי טוב. שנינו יודעים את זה, שנינו חושבים על זה בכל פעם שברק עולה לעוד משחק בדקה השישים, בכל פעם שהקהל יוצא מגדרו כשיצחקי עולה לחימום אחרי שהוא חוזר מעוד פציעה ממושכת, בכל פעם שהוא פותח בהרכב ויורד במחצית לספסל. בכל פעם כזו שנינו חשים, ואם אנחנו אחד ליד השני ברגע שכזה - אז גם תמיד נזכיר את חלקנו, באחד מהאסונות היותר מצערים שהתרחשו בכדורגל הישראלי, בכלל, ובפרט לאוהדים בצהוב, ביניהם אני בטוח שניתן למצוא עוד רבים שמשוכנעים שהם האחראיים הבלעדיים להרס הקריירה של ברק יצחקי.


זה היה במחזור הראשון לעונת 2010-2011. אני ודורון ביציע ויצחקי עורך את הופעת הבכורה שלו בליגה הישראלית, לאחר שהגיע במהלך הקיץ. סביב הגעתו של יצחקי נוצרה התלהבות, שהייתי שמח לתאר אותה כיוצאת מגדר הרגיל, אבל האמת שאפיינה בצורה מדויקת את מידת האופטימיות הנאיבית שהשתוללה בכל קדם עונה בקרב האוהדים, בכל אחד מאותם קיצים ארורים של תקופת הבצורת הגדולה (אל תחזרי לכאן יותר בצורת. אין מרק בשבילך). ועם רף הציפיות הגבוה הזה הגענו אני ודורון, שהגיע במיוחד מאילת, למשחק הראשון של העונה, שנפתח בסערה. הקבוצה שלטה במשחק, יצחקי נראה כמו הקוסם שהוא והדמיון הצהוב הקולקטיבי-נאיבי החל לעבוד בקצב אש. 

ואז, בדקה ה-20, אני ודורון עשינו ליצחקי נאחס, ממש בלי להתכוון. בדקה ה-20 יצחקי נפצע.

פציעה של עונה שלמה. במחזור הבכורה. ככה הרסנו אני, דורון ועוד כמה אלפי צהובים, שבטח משוכנעים שהם אלו שגרמו לנאחס, את הקריירה של ברק יצחקי.


משם היה נראה שיצחקי לא יחזור. ואכן, יצחקי השחקן לו פיללנו חזר רק בעונת 2013-2014, לאחר שנתיים של מנוחה (חלקה במגרש) ושנת חינוך מחדש בקפריסין. באותה עונה היו ליצחקי כמה רגעים גדולים, כמה שערים יפים, מספר רגעי קסם. ואז הוא שוב נפצע. ובאותו הרגע היה ברור שיצחקי צועד לעבר גורל דומה לזה של גיא גודס, שהפציעות מנעו מאיתנו לראות אותו הופך לשחקן הכדורסל שהוא היה אמור להיות.

שלא תבינו לא נכון, לאחר שהתאושש יצחקי הגיע לכמה דברים בקריירה שלו. היו ועוד יהיו לו כמה רגעים. רגעים שמבחינתי הם רגעי קסם, רגעים שבשבילם אני רואה את המשחק. אבל הרגעים האלה, שהם כה נדירים, הן במספרם האבסולוטי והן ביחס לכמות הרגעים האלו בכדורגל הישראלי, רק ממחישים כמה גדולה היא האבדה. וככל שגדל כאב האבדה, כך גדלה האהבה של אוהדים בצהוב אליו.


ולא מדובר בשחקן מושלם. הוא לא מהיר, הוא מעט כבד והוא לא מחזיק משחק שלם. ופעם אחת אפילו תפסו אותו המצלמות מפצח גרעינים לאחר שירד לספסל. אני מודה, היו ימים שאף כיניתי אותו "קפטן שווארמה", או "קבב יצחקי", תוך התייחסות לא מתוחכמת במיוחד להרגלי האכילה בהם אני וחבריי חושדים כי הוא מחזיק. הייתה אפילו פעם, בזמן משמרת במסעדה, שראיתי אותו מסתודד עם שחקן עבר גדול. ניגשתי אליו וללא בושה, הטחתי בו - "יצחקי, מה יהיה? הקבוצה נראית כמו חרא". ובתוכי קיוויתי שיניח את הפוקצ'ה.

אבל מבחינתי הוא קוסם. שחקן שאחד הרגעים הגדולים שלו הוא שער מדהים במספרת, מול יריבה גדולה, במשחק חסר חשיבות. שחקן מהסוג שאפילו השער היפה שהוא הבקיע כשנכנס כמחליף בשלישי האחרון נגד הצ'כים, פשוט לא הספיק. שחקן ששיר השחקן שלו מבוסס על הלחן של "מתגעגע". קוסם, אבל מפוספס. וכל זה בגללי ובגלל דורון.

אני מצטער ברק יצחקי.



// ברק קאופמן
 


Your email was successfully saved