למרות ששם הפוסט מעיד על תוכנו, הסיפור העומד מאחוריו מהווה הזדמנות פז עבורי להציג לכם את דרך החיים של אוהד יובנטוס אמיתי. כיצד מבין ענני הסערה של הסבל, הכאב והתסכול תופיע בסופו של דבר קרן שמש יפהפה שתשנה הכל, כל מה שצריך לעשות הוא לא לוותר.


ה-DNA של אוהדי יובנטוס הוא לחרוק שיניים, ליהנות מהקושי ולנצח. לעבוד קשה, להתמקד רק בדברים עליהם ניתן להשפיע ולנצח. להיכשל, לחטוף בראש וליפול, לא לוותר לעולם ולנצח. אנחנו זן מיוחד, אתם מבינים.


נשיא יובנטוס אנדראה אניילי מגדיר את הנפש היובנטינית



כל פסיכופט כדורגל יוכל לספר לכם כי הוא שואב לחייו הפרטיים את מאפייני קבוצתו, והדבר נכון במיוחד עבורי וגם קשור להחלטה ההזויה לרוץ מרתון. למה מרתון? כי צריך לעבור תלאות רבות בכדי לצמוח וכי מדובר במטרה רחוקה, מפחידה, בלתי מושגת ומנוגדת לחלוטין לאורח החיים הבטלני שלי שדגל במוטו- "אני עצמאי, מרוויח לא רע בכלל, זין שאני קם לפני תשע".


אז שמתי כמעט אלפייה על ניו באלאנס שמרגישות כמו בית, 35 שקל על נרתיק זרוע לאייפון בסופר באבא הקרוב לביתי ולאחר חיפוש קצר מצאתי גם גופיית אימונים שקניתי אי שם כשעבדתי על ספינות נופש, כששתיתי המון והייתי על גג העולם.


תחת ההשפעה של ים סוער, בקבוק ג'ק ובחורות קלות

חברי לאימונים ת' (תמיר, חסל סדר פלצנות בלוגים) קורא לעצמו מומחה ריצה ולכן, תכנית האימונים הופקדה בידיו. טעות מרה. הבחור גבה הקומה התבלבל ולקח אותנו היישר לשבוע 12 של תכנית האימונים במקום לשבוע 1. לכן, ביום ראשון בשש וחצי בבוקר מצאתי עצמי דופק ספרינטים בטיילת ומטפס את המדרגות בכיכר אתרים משל הייתי רוקי מרציאנו כשמגוון הכוסיות בביגוד המינימאלי שרצו מסביבי מתפקדות כאדריאן פוטנציאלית.


הבעיה הייתה שתכנית האימונים הרצחנית ציינה כבר ביום העוקב באדישות שחורה לבנה ריצה של עשרה קילומטרים. אף פעם לא רצתי מרחק כזה, אפילו לא קרוב לכך, והתחושה בבוקר יום שני הייתה גם שלא ארוץ. קמתי בשש עם רגליים תפוסות ודואבות, מעדתי על הכלב המסכן בדרכי לקפה חפוז ויאללה החוצה.


ככה זה נראה הרבה יותר פשוט, לא?

פארק הירקון הפסטורלי. תמיר מפטפט בנונשלנטיות על החיים עם חיוך גדול. אני מצדי מקלל במחשבותיי כל מה חי, צומח ודומם משום שאני בקושי נושם ולא מצליח להתעלם מהכאב המתפשט בארסיות לשרירי התאומים השורפים. אחרי ארבעה קילומטרים הכאב הופך כבר מצריך בכי מילולי אבל הוא נופל על אוזנים ערלות- "תמשיך לרוץ" אומר החגב ארוך הגפיים המדלג בקלילות מעצבנת לצדי. הוא גם "יובנטינו" אתם מבינים.


אני עורך עם עצמי שיחת עידוד נפשית שמסתכמת במסקנה המטופשת "מקסימום ניפצע" וממשיך להזדחל בריצה כאובה את דרכי לכיוון נמל תל אביב, אך לפתע קורה נס. באורח פלא השרירים משתחררים מעט והכאב מתחיל לסגת. אחרי עוד כמה עשרות מטרים אני מזעזע את חבורת הזקנים שרצה מולי עם קריאת "ניצחתי את הבן זונה!".


כעת נכנסת הנאה לעניין וחיוך עולה על פני. שמש הבוקר, הציפורים המצייצות, אסתי גינצבורג בטייץ שחור. כל אלה מרוממים את רוחי ממעמקי הסבל והכאב ואני מוצא עצמי חצי קילומטר לפני סיום העשירייה מבסוט מהחיים.


אבל אז מגיעה המתנה האמיתית. ממש ליד חוף הכלבים אני מבחין מרחוק בפנים מוכרות נעות לכיוונינו. שמש הבוקר מעניקה הילה של ממש לראש הזקוף, המשקפיים המרובעים והבעת הפנים הזעופה שאף חיוך אינו יכול לבקע - אין זה אחר מאגדת הכדורגל האירופאית, האיטלקית והיובנטינית פאביו קאפלו!


באיטלקית חלקה שלא ידעתי שהיא מנת חלקי אני מבקש מה"דון" לעצור לרגע קל ולעשות איתנו תמונה, למרות הופעתי המבחילה הוא לא יכול להתנגד לגנוב שנפל עליו ולא יעזוב עד שיקבל את הפרס המיוחל.


חדי המבט יבחינו בניצני חיוך בצדו הימני של הפה

לאחר שההתרגשות שככה ובאמצע סשן המתיחות מול בריכת גורדון הבנתי כי שוב חוויתי על בשרי את התחושה הנהדרת של העבודה הקשה, הסבל, חריקת השיניים ובסופו של דבר, הניצחון. או במילים אחרות, הרוח של היובנטיני.


// עידן וולר

Your email was successfully saved