כל חיי הבוגרים שמעתי שכיף להתחתן. שכיף להתכונן לחתונה. שכל ההכנות לחתונה מהולות בכיף אחד גדול. אני שם עכשיו ואם יש דבר אחד שאני לא יכול להגיד מאז שכרעתי ברך אשתקד, זה שכיף לי.

רגע. סדר בדברים. אני מאושר, כן? לא יכולתי למצוא מישהי שתתאים לי יותר. כל מה שייחלתי ודמיינתי ורציתי ופינטזתי לא הגיע. מי שהגיעה היא כפפה הרבה יותר מתאימה למה שציפיתי. כבר כשפגשתי אותה ידעתי שאיתה אני רוצה להיות כל חיי. זה נשמע נדוש ולא אמין, אני יודע, אבל זה באמת קרה.
זה לא היה ברגע הראשון שראיתי אותה ולא בשבוע הראשון אבל היה רגע, אחד, קטן, מסוים שמשהו מבפנים אמר לי בקול רם וברור: הנה, תכיר... זו אשתך. זה בכלל לא היה משנה שהיא הייתה עם חבר ארבע שנים או שאר המכשולים שהיו בדרך. פשוט היה כתוב על זה שאנחנו מנט-2-בי. דביק.

אז כרעתי ברך בפראג בפארק ירוק ומהפנט שמשקיף על כל העיר מלמעלה. התיישבנו על ספסל ואז הפתעתי אותה. הרצפה הייתה בוצית ומסולעת ועד שהיא שאמרה "כן", כמעט וקרעתי את הרצועה הצולבת בברך. מרוב התרגשות, היא שכחה לדבר. 

פאסט פורוורד כמה חודשים קדימה ומה שנדמה תחילה כמו: "יש לנו מלא זמן עד החתונה" הפך מהר מאד ל: "בואנה, יש לנו רק עוד שנה, צריך להתחיל להתכונן ומהר!". "רק" שנה, אתם מבינים?! מכבש הלחצים הזה שנקרא חתונה (ומסתיים תודה לאל עוד שלושה שבועות) הוא לא דבר אנושי כל כך.

כל שלב דורש סקר שוק של נסיעות, פגישות, שעות באינטרנט, המלצות, השוואת מחירים ובתכל'ס, הכל הימור אחד גדול. כי הרי אין דיג'יי אחד טוב וכל השאר לא, אין רב שיודע את העבודה והשאר לא. ובכל זאת, כל אחד רוצה את הכי טוב. אז זו הרשימה של המירוץ לחתונה:

בחירת אולם, תאריך לאירוע, דיג'יי, צלם, צלם מגנטים (מסתבר שזה לא אותו אחד), רב, עיצוב לחופה, עיצוב לשולחנות, ערב טעימות, רכישת אלכוהול, מעצב שיער לחתן, בגדים לחתן, חולצת גיבוי לחתן, נעליים לחתן, בגדים לחתן ובני משפחתו לאחרי החופה, כנ"ל למשפחת הכלה, שמלת כלה, איפור כלה, עיצוב שיער כלה, תסרוקת ניסיון לכלה, נעליים לכלה, זוג נוסף של נעליים לכלה, פתיחת תיק ברבנות, הוצאת תעודת נישואין של ההורים, הדרכת כלה, הדרכת זוגות, רכישת צעצועים לרחבה, רכישת שירותי אישורי הגעה, איסוף שמות, כתובות וטלפונים של מוזמנים, עיצוב הזמנות, משלוח הזמנות, הכנסת ההזמנות למעטפות, מסירת הזמנות, עיצוב רכב ליום החתונה, בחירת נהג, ביטוח לנהג, בחירת שירים לכל שלב, איסוף טפסים, החתמת ספקים, בחירת מלון לליל הכלולות, הזמנת מלון, בחירת אתר צילומים ליום החתונה, תשלום תמלוגים לאקו"ם (נשבע לכם), מסיבת אירוסין/רווקים, הכנת כתובה, סידור הושבה בשולחנות, זר לכלה, רישומי מטלות, רישומי מוזמנים, אקסלים, טלפונים, מיילים, מהנשמעים...
וזו באמת לא הרשימה המלאה... אהה וצריך לעבוד וללמוד תוך כדי ומבחנים ולבשל ולנקות ולכבס ולנקות ובתוך כל זה גם למצוא איזה זמן לטפח את הזוגיות: ספורט, סרט בקולנוע או נחירות ב 21:00, כי למי יש כח.

ולמרות הכל, זו הייתה בחירה שלי ושלנו להתחתן כמקובל, עם רב וחופה וריקודים ושמח. אני מודה, מבחינתי היה לחתום ברבנות וזהו. העיקר להיות רשום, רשמית, כאחד של האחת שלי. אבל זה לא היה העיקר. אני לא הייתי העיקר. ידעתי מהרגע הראשון שכל אישה חולמת על שמלה לבנה. ידעתי שזה ירגש אותה להיות שם במעמד הזה. ידעתי שאלו זכרונות ששווים חיים שלמים. לא היה ספק. ידעתי שאת טקס החתונה הזה אעשה איתה ובשבילה מסיבה אחת: כי אני פשוט אוהב אותה. 

// אסף עינצ'י
לעוד אסף >> 

Your email was successfully saved