יום שישי בערב. אומרים שהסתיו כבר כאן אבל הקיץ לא באמת מרפה, וזה רק אומר שעדיין צריך משהו טעים ובעיקר צונן לשתות. אז את חמש עשרה דקות ההמתנה הסבירות שלנו לשולחן המוזמן, אירחה אותנו קאווה מפנקת לאפריטיף הולם. זמן יום הולדת לצוף ושנים של המתנה למסעדה הכה מדוברת של ירון שלו. סוף סוף.

אנחנו פותחים כמו ישראלים הגונים עם סלסלת לחמים מיותרת ומטבל רסק עגבניות עם שמן זית (סופר איכותי). המנה הראשונה הינה חציל שרוף עם טחינה שחורה חריפה, גבינת טולום חריפה לא פחות, גבינת עיזים, צנוניות, טבעות פלפל ירוק חריף, טבעות בצל סגול, רסק עגבניות, עלי זעתר, פטרוזיליה וטימין.

מי שמכיר אותי יודע שלו הייתי נאלץ לבחור בחומר גלם אחד לשרוד איתו את חיי – היה זה החציל שהיה נבחר, בלי שום ספק. ובכן, החציל השרוף והמענג מרטיט כאן את החיך, הרעננות של העגבניות, שמן הזית והעלים נוגעת בנו ברכות של קטיפה והחריפות של הטחינה המפתיעה והטולום הבועטת, וכל אלה יוצרים כאן מנה לכאורה פשוטה ועממית אך עם רגעים של חוף למרגלות אי יווני-איטלקי.

החלק העיקרי של הערב מגיע בדמותן של פרוסות גרבלקס סלמון עם חצאי ביצה רכה, מריחת קרם פרש, גוש חזרת, ענפי שמיר, בצל קצוץ וליים לבחירה. חותכים ריבוע קטן של הסלמון, מושחים מעט מהקרם-פרש ומהחזרת, מוסיפים קובייה קטנה של ביצה, ענף אחד של שמיר, "מתבלים" בבצל וסוחטים שתי טיפות של ליים, אולי שלוש. מבטיח לכם שזה ביס חוויתי בדיוק כמו שהסלמון חלם. מליחות בסלמון, חריפות חזרתית ובצלצלית, רעננות שמירית, חמיצות ליימית. תמהיל מרשים של טעמים. טיפה צלפים והייתי מזמין רופא, כי מת אבא של המנה הזו.

הערב מתקדם לאיטו ובנינוחות כיפית. המוזיקה המעט רועשת גורמת לנו לבקש אחת לכמה שניות מהאחר לחזור על דבריו. עתה אלה הם טורטליניי זנב בציר עגל עם פירה ארטישוק ירושלמי שסותמים את פינו בתשוקה גדולה. נתחיל מהפירה, שאולי לא מזכיר בטעמו ארטישוק ירושלמי ממש, אך מאידך נדיב במרקם החמאתי שלו ולא נסחף בטעמי הכמהין שלו. הרבה פעמים אנחנו טועמים פירה שמישהו שם מאחור חשב שנכון לערבב בנדיבות מחית כמהין. אז לא. כמהין הוא טעם מאד מאד משתלט, וכאן זה עובד. עירבבו נגיעונת וזה בדיוק מה שאתה רוצה, רק תזכורת לכמהין.

נעבור לטורטליני עצמם שעשויים בשלמות. הבצק רך והטריות ניכרת בכל נגיסה. מחית הזנב עסיסית ועזת טעם אדמתי, והמילוי סופר-נדיב. המנה מגיעה עם ירקות שורש שנדמה כי קורמלו מעט, כך שהוסיפו נדבך מתקתק. הדבר היחיד שקצת מציק לנו הוא ציר העגל המצומצם, שעבורנו חזק מדי. הטעם עוצמתי מאד. אף פעם לא לקחתי ביס מהרפת אבל יש תחושה של אדמת רפת כאן. יתכן וזה נהדר אגב, לנו קצת פחות. מצד שני, כשצוף מכינה לי על הכף ביס של כל המרכיבים יחדיו (בהמלצת המלצר הצודק), אני לא יכול להתלונן על שום צרה מחיי היומיום שלי.

ואז מגיע הרגע שחיכינו לו שנים. באמת, בלי להגזים. מאז שהבנתי שאני פודי, ובטח אחרי שהכרתי את צוף, הבנתי והבנו יחד שאת מילפיי הערמונים של טוטו אנחנו פשוט חייבים לעצמנו לפחות פעם בחיים - הקינוח שהוגדר לא אחת כקינוח הטוב ביותר בישראל. וכך חיכינו וחיכינו וחיכינו להזדמנות שתביא אותנו לטוטו. והרגע הזה פיינאלי הגיע. השיקול בבחירת המסעדה להערב היה בין היתר, מילפיי הערמונים כמובן. אך שוד ושבר. אין כאן ערמונים כלל!
שלא תבינו לא נכון, מילפיי טוטו הוא מילפיי מעולה, אבל איפה הערמונים מר מלצר?

"ערמונים?!" הוא תוהה, "אף פעם לא היו כאן ערמונים", הוא פוסק. הלם מוחלט. אתה לא תגיד לי שלא היו כאן ערמונים מעולם, חבר. מסתבר שפספסנו את הפרסום על הוצאת הערמונים מהמנה. קשה לעיכול. אכזבה קשה. ניסינו, ללא הצלחה, לבדוק מה התשובה לתהייה עם השף ירון שלו ועם הקונדיטורית סאני דרעי. (שאת הבק דור שלה אנחנו מעריצים עד כלות).

לגבי המילפיי דנן, המסקרפונה קרמית וחלקה מהעננים ומלוות ברוטב טופי משגע (אך יחד עם זאת מתוק באופן פראי מדי). כן, אני, שתמיד אומר שאין דבר כזה "מתוק מדי", נכנעתי בפעם הראשונה בחיי. ניסיתי, נאבקתי, אבל המתיקות הכריעה. מתוק, מתוק מאד, מתוק מדי. טו מאצ'. ביס אחד. לא יותר. יש גם גלידת וניל שמשתלבת נחמד ובסך הכל מדובר בקינוח שמזכיר לי את עוגת הקרמשניט שאמא הייתה מכינה אחת לכמה שבועות. איך היינו מתרגשים כל פעם מחדש...

בשורה התחתונה: מעולה אבל לא וואו שמרעיד את אמות הסיפים. מסעדה שצריך לבקר בה פעם אחת. אולי פעמיים.
בשלוש מילים: איפה מילפיי הערמונים???
8.7 דובים עצבניים שדורשים ערמונים!

// אסף עינצ׳י

Your email was successfully saved