כשמבט עיניי נפגש לראשונה בעינייך, לא היה איזה ניצוץ מסחרר. לא חדל ליבי מלפעום וגם לא היה אז ירח מלא, או כוכבים זוהרים, או משהו רומנטי וקיטשי כזה או אחר. למעשה היית כל כך בנאלית שאני לא יכול להיזכר ספציפית באותו הרגע. הכול היה רגיל כל כך, רגיל מידי, שגרתי שבא למות.

שנים אדם יכול להעביר בחיפושים אחרי המיועדת, לחפש אותה באנשים הקרובים ביותר עד הרחוקים ביותר, לחצות אחריה יבשות וימים, להפוך את העולם על פיו ולנער עד שתיפול אחת, ואז כשלא מצליח, לנפץ אותו כאילו היה הוא קופת חיסכון בצורת חזיר בחדר ילדים ישן.

ואהבה לפעמים היא ממש כמו חפץ, כזה שמוצאים רק כשחודלים מלחפש. כשאתה נואש לבת זוג, כל אחת פתאום יכולה להיות האחת, הרי אנחנו אלופי העולם בלשקר לעצמנו, לבנות לעצמנו סיפורים ועלילות וגם להאמין בהם. כי ככול שהאהבה נואשת יותר היא באה יותר מהראש, והראש הוא לא כמו הלב, הראש הוא שקרן בן שקרן, הוא יודע רק לחשוב בזמן שהלב רק להרגיש, ובכל הבריאה המופלאה של גופנו, סנכרון בין השניים לעולם לא יהיה.

ובכל זאת היה ברגע הזה משהו, משהו שאני מרגיש רק היום. כאילו שכל רגע בחיים מקבל תפנית בדיעבד. היה בך משהו אחר, משהו שלא הכרתי. עיניים שקראו לי להצטרף אלייך להרפתקה. לארוז את עצמי ואת חיי אל תוך תא המטען של המיני ואן שלך בדרך לעולם טוב יותר. אל אוטוסטרדה שכולה חוסר ודאות ואושר. בעיקר חוסר ודאות, ואילו לאדם השגרתי והמשעמם, חוסר הודאות הוא הדבר הקרוב ביותר לאושר.

את יודעת מה? עכשיו כשאני חושב על זה, במבט שלך כן היה משהו מיוחד, יש לך עיניים חתוליות כאלו, ואני תמיד הייתי טיפוס של חתולים. וכשאני נזכר באותו לילה אני אפילו זוכר שהכוכבים אכן זהרו, הרי לימדתי אותך למצוא את כוכב הצפון שם באותו הלילה, ואת יודעת מה? אולי כל סיפורי האהבה נראים אותו הדבר. אהובתי, הוליווד דפקה את כולנו, בואי ניצור לנו רגעים משלנו, משהו קצת פחות דביק ויותר אמיתי, בואי נמציא את האהבה מחדש.

הולך על החוף, השעה כמעט 11 בלילה, כמה שאני אוהב את הים - בלילה אני אוהב אותו כפול. רעש הגלים, הקצף שמגיע עד כפות הרגליים, רומנטיקה של פעם. ואת? איפה את? אולי בבית עכשיו רואה טלוויזיה, או באיזה בית קפה מרכלת עם חברה, אולי אפילו בחוף אחר, יושבת יחפה וחושבת עליי.

זה סוד שלא יסופר לעולם, הירח שומר אותו אצלו ושפתיו חתומות. ואולי אני בכלל לא רוצה לדעת, אולי עדיף לשוט בדימיון לחוף מבטחים מאשר לטבוע בגליה של המציאות. ואולי הטיול הכביד עליי קצת, הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות לבן אדם הוא לתת לו זמן לחשוב. מי בכלל רוצה לחשוב כל כך הרבה? איבדתי ערך, הגיע הזמן לקחת קצת חופש מהחופש.

// אסף שגב

Your email was successfully saved