לפעמים אתה לא יודע איך להתייחס אליי.


הרוסייה החייכנית מהעיר, שתמיד לובשת הכל מסודר ונקי ויפה, והעדות היחידה לכך שבעצם רוב חיי גדלתי בשכונות של עכו היא העובדה שאני מאוד אוהבת נעליים, אבל בעצם מעדיפה בלי. זה, ושבניגוד לנימוס האירופאי, אני מקללת כמו נהג משאית ושותה ערק במקום קוקטיילים בטעמי פירות עם שמות של תנוחות. 


לפעמים אתה לא יודע איך לאכול אותי. כי לפעמים אני מתוקה, ולפעמים מרירה, ולפעמים אני חריפה, ואתה בכלל אשכנזי, ומה לך ולטעמים.


לפעמים אני לא יודעת למה אנחנו מעמידים פנים שאנחנו מסוגלים. אני חושבת מהר, מדברת מהר, חיה מהר, רוב הזמן לא בטוחה שאתה בקצב שלי. לא בטוחה אם אנחנו בכלל באותו המרוץ.


אנחנו לא כמו שאר הזוגות, אלה שפונים לאותו הכיוון. אנחנו יותר כמו שתי רכבות שעומדות להתנגש. לך יש מלאי סיפורים שאתה שולף בכל רגע, ואני? לי יש רק המון תחומי עניין. לפעמים אתה בכלל לא מבין ממה אני מתלהבת, והרבה פעמים גם לא מבין אותי. 


אתה מחפש ביטחון, ואני, אני בכלל לא יציבה. בקושי על מדרכה ישרה אני הולכת בלי ליפול. לפעמים אני חושבת שאנחנו בכלל לא באותו המקום. אתה רוצה לבנות בית, אני רוצה לבנות עולם.  אתה מנסה לשרוד, אני מעדיפה לחיות. 


אתה רוצה להצליח בעולם כפי שהוא, כנגד כל הסיכויים, ואילו אני מאמינה שאם כל אחד יעשה את מה שגורם לו אושר, העולם כבר יתקן את עצמו.


במקרים נדירים, יש לנו גם כמה ימים של שקט. ימים בהם אני משאירה את כל המחשבות בצד, שעות בודדות של שלווה. מיד אחר כך אתה אומר משהו אחד, אני שומעת משהו אחר, והנה, עוד שנייה מגיע הסוף.


יש לנו גם הרבה ימים של שתיקות. אתה אומר שאני לא מספיק מדברת, אני אומרת שאנחנו לא מספיק משוחחים.


אני מראה לך מי אני, שחור על גבי לבן. אתה אומר שאתה לא רוצה לקרוא אותי, אז אני אומרת שאני לא רוצה לראות אותך.


הרבה פעמים אני גם מפחדת. מפחדת שתעזוב, שימאסו עלייך השטויות שלי. שתלך למצוא מישהי שפויה קצת יותר. לפעמים אני גם מקווה שזה יקרה. יאללה, למה למשוך משהו שידוע מראש? עדיף עכשיו, מהר, כמו להוריד פלסטר. 


לפעמים אתה חושב שלא אכפת לי ממך, כי אני לא אומרת את המילה הזאת בקול. 


אני לא אומרת אותה מהרבה סיבות. אני לא אוהבת שמשתמשים בה בקלות רבה מדי, ואולי בגלל שאני לא ממש בטוחה מה היא אומרת, ואני לא רוצה לצאת שקרנית.


אנחנו שונים, והזויים, ולא קשורים, אנחנו עושים את המרב, ולפעמים זה מספיק. 


לפעמים זה לא.


// אסתר אילייב


Your email was successfully saved