הוא יושב בכיתה, מנסה להקשיב. 
מנסה להשתלב בשיחת חבריו לכיתה, הרואים. 
מנסה למצוא נקודה מתאימה, 
אך הנקודה אינה נמצאת. 
הנקודה לא יכולה להימצא. 
הוא מנסה ליזום שיחה עם אחת הבנות שנשארה בכיתה בהפסקה, אך היא מתעלמת  
עובר ילד ילד- אותו דפוס פעולה. 
הדמעות כבר רוצות לפרוץ החוצה, אך הוא שולט על עצמו. 
אסור לו לבכות עכשיו. 
אסור לו לבכות. 
הם אינם מבינים כמה חוסר ההתיחסות, חוסר הקבלה שלהם פוגע בו. 
אפילו הילדה היחידה שמדברת איתו בכיתה, אינה מבינה. 
מבטיחה שתעזור, ולא עושה דבר.
הם אינם יודעים, שבלילות, כשאף אחד לא רואה ושומע, הוא בוכה.
בוכה מתוך כאב, בוכה מתוך צער. 
בוכה מתוך תשוקה שיקבלו אותו. 
הם אינם יודעים כמה כואב לו, לשבת בכיתה בהפסקות, ופשוט לדעת שאם יפנה אליהם, אם ינסה ליזום שיחוות איתם, הם יתעלמו ממנו, כאילו הוא אוויר. 
הם אינם יודעים, כמה צער וכאב יש בו. 
הם אינם יודעים, ולעולם לא ידעו.. 
אף אחד מהם אינו יודע קבלת השונה מהי. 
והוא שותק.
צובר הכל בליבו, אשר כבר נקרע לרסיסים קטנים.. 
הוא דיבר עם היועצת, עם המחנכת, ואף דבר לא עוזר. 
מבטיחות, מבטיחות, ולא עוזרות. 
הוא כבר אינו יכול לסבול זאת יותר. 
הוא משתוקק  
לחברה, למישהו שידבר איתו. 
אבל , אין...
הוא מבודד. 
מאוד
את הקטע הזה כתבתי בכיתה ט. אבל לא הרגשתי ככה רק בכיתה ט. הרגשתי ככה כל תקופת התיכון.
גם עכשיו, כמעט שנתיים אחרי שסיימתי את התיכון, אני מרגיש ככה המון פעמים.
ומתי אני הכי מרגיש ככה? שמתעלמים ממני. שמתייחסים אלי רק לצורך משהו- לצורך עבודה, לצורך שירות לאומי, לצורך שליחת משהו דחוף במייל, משהו חד פעמי...
כל הסיטואציות האלה מחזירות אותי כמו אחורה בזמן, אל אותה תקופה מסוייטת.
אני מייחל לרגע שהחברים שלי לא יהיו בעיקרם וירטואלים, או שבעצם, שיהיו וירטואלים, אבל שיהיה לי חבר אחד או חברה אחת שאוכל לדבר איתו או איתה באופן קבוע. אני מייחל לרגע, שבאמת, למרות המגבלה, יקבלו אותי כמו שאני.
ובבקשה,
אם אתם קוראים את הפוסט הזה, תגיבו עליו. תעשו לייק, שאדע שקראתם, שאהבתם, ואולי לצערי גם מזדהים...
 
// אפיק סופיר

Your email was successfully saved