יש בחיי המון דברים שנמצאים בתת מודע שלי, כמו אצל כל בן אדם. הדברים האלה שמטאטאים לאיזור האחורי בראש, מכל הסיבות שיש. מנגנון ההדחקה והתכחשות לעבר עובד אצלי שעות נוספות, וכבר הספיק לטאטא לאחורי הראש את כל התקופה שבין גיל אחת עשרה עד עשרים, עשור שלם, למאחורה, לארכיון של הרגשות שהרגשתי פעם.

לפני כמה לילות הייתה לי שיחה עם חברות על מנגנוני הגנה. על כך שכל אחד בונה חומות מסביבו, וכל אחד מסיבותיו. לא חשבנו באותה שיחה על התיאוריה העצומה של פרויד שמסתבר שקיימת, אבל הגענו לכמה מסקנות בעצמנו. חלק מעבירים ביקורת על הסביבה, חלק מתנשאים כדי להרגיש עליונים על הסביבה, חלק הופכים את עצמם לקורבנות ומתקיימים מרחמים עצמיים ומסכנות (מה שהייתי כל תקופת התיכון בערך), חלק תוקפים בחזרה כדי להגן על עצמם, חלק עושים הכל על מנת לרצות את כולם ומקטינים את עצמם מהפחד שילכו להם, ויש את אלה שמדחיקים ולא מדברים על כלום.

הילד שהייתי פעם נדחק לשולי המוח שלי. לפעמים אני חושב מה הייתי רוצה להגיד לו. כמו השאלה הזאת שתמיד שואלים מרואיינים בראיון בעיתון "לו היית יכול להגיד משהו לעצמך בן 14, מה היית אומר לו?". הילד שהייתי מרגיש לי כל כך רחוק ממני, כאילו זה באמת *פיזית* לא אני. אדם אחר. ילד אחר, שגדל בסביבה חברתית שלא מקבלת אותו, דוחקת אותו אל השוליים, ואולי עכשיו אני עושה לו את אותו הדבר. לא מדבר עליו, לא חושב עליו, כלום.

אם הייתי יכול באמת לחזור בזמן ולהגיד לו משהו, לאותו ילד קטן, הייתי אומר לו את המשפט "אתה לא סיפור עצוב כמו שאתה חושב". עכשיו הכל נראה רע וחסר תקווה, וגם אם אתה מרגיש שאתה נמצא בתחתית של בור, שאין לך אפילו סולם שבעזרתו תוכל לטפס החוצה ממנו, אתה תראה שהכל יסתדר. מתישהו אתה תצליח, ואתה תטפס ותראה את האור, ובעתיד אתה לא תזכור בכלל את הילד שפעם היית. אתה לא תכיר את עצמך, באמת.

ואני רוצה לדבר איתו. שנים רבות היה לי קשה לדבר על העבר, על השדים שלי והשלדים בארון. ויש לפעמים את הרצון להוציא את השלד מהארון ולהתעמת איתו. לשאול אותו שאלות ולצפות לתשובות. ובגלל אותו מנגנון הדחקה השלדים והשדים נמצאים כל כך עמוק, שלפעמים נראה שזה חסר סיכוי לשלוף אותם החוצה.

לפני כמה חודשים עשיתי את הקעקוע הראשון שלי, של בובת עץ שחותכת לעצמה את החוטים. זה ציור שמצאתי בחבילת קלפים שמלווה אותי שנים, וזה מסמל "מודעות", לקחת אחריות על החיים של עצמי. והילד ההוא נמצא תמיד בתוך התת מודע שלי, והרבה פעמים אני רוצה להיות מודע אליו, לשלוף אותו מהארכיון ולדבר איתו. וכל אותם האנשים מהעבר שלי, מי שהיה אלי רע ומי שהסתכל מהצד ולא עשה כלום, מי שגרם לי לקום ולעזוב את הבית ולעבור לפנימיה, ומי שלא שכנע אותי להישאר ולהילחם - כולם גם שם, עמוק במאחורה של הראש. וכולם מעגל לא סגור בחיים שלי.

חלק מהאנשים חולקים איתי את אותו הרחוב, ואת חלקם אני רואה מדי פעם, אבל אני לא יודע עליהם כלום.
ואולי אני בכלל לא צריך לסגור את המעגלים הפתוחים הרבים האלה. אולי אני צריך בכלל לפתוח אותם יותר. לפתוח עוד ועוד, עד שזה כבר לא יהיה מעגל אלא קו ישר, כמו האופק.
ואני אעמוד מרחוק ואצפה, כמו שצופים באופק שנמתח רחוק רחוק, ואין לי דרך להגיע אליו. ולמען האמת, אולי אני בכלל לא צריך.

// ארז נילויצקי

Your email was successfully saved