אני זוכר את הלילה ההוא, שישנו ביחד, ואני שכבתי על השקע הזה שלך בצוואר שאני אוהב, בדיוק בין הכתפיים לחזה, וכמה ביטחון הרגשתי שם. ובאמצע הלילה רציתי לקום לשירותים, אבל לא עשיתי את זה, כי פחדתי שאם אלך ואחזור התחושה תהיה שונה. ובבוקר כבר שכחתי שהייתי צריך לשירותים, רציתי להשאר שם עוד.

בבוקר קמתי בתחושה קצת מוזרה. מן תחושה כזאת שאולי אני צריך לחיים שלי גישה חדשה. לשנות תפיסה מחשבתית, לצאת קצת מהבועה, מהמסגרת, לשנות תודעה. חישוב מסלול מחדש: תואר? עדיין לא התחלתי, ואולי לא אתחיל גם בשנה הבאה. טיול? אני רוצה כבר לקנות את הכרטיס המיוחל להודו, אבל זה עדיין רחוק. עבודה? אני עובד באחת שאני שונא, וחצוי בין שתי הגישות האחת היא לא להתפטר עד שאני מוצא משהו אחר, והשנייה היא יאללה כוסאומו העולם, אני מתפטר ועל הזין שלי כולם. וזוגיות? מה כבר אפשר להגיד שלא נאמר...

הכל במין בליל כזה לא ברור של מחשבות, שעושה לי בלאגן בתוך הראש שגם ככה בעומס יתר. וגיל 26 המאיים כבר נמצא פה, הוא מוחשי, עם כל מה שמתלווה אליו. פחדים וחששות, כשהפחד העיקרי הוא בעיקר מחוסר הגשמה והחשש העיקרי הוא מלאבד את עצמי בתוך זה. לא לצאת מהמלצרות לעולם.

הגיל בהחלט גורם לי לבחון מחדש את החיים. אולי אעזוב את עבודתי בקרוב ואצא שוב פעם אל העולם במטרה להציע את כישוריי ואת יכולתיי, בתקווה שמישהו יחשוב שזה מספיק לו. ובין לבין אני גם מנסה להיות החבר הכי טוב שאני יכול להיות לחברים שלי, ולפעמים אני מרגיש שגם זה לא מצליח לי. ולמרות שיש לי מספר יפה של חברים שאני יודע שאוהבים אותי, לפעמים אני מרגיש שאני נאבד בתוך הסטיגמה שסיגלתי לעצמי - אני אולי החבר קל הדעת הזה, זה שבחיים לא ישתקע במשהו אמיתי, ולפעמים אני מרגיש שכמה שלא אנסה, לא יקחו אותי ברצינות. גם הקרובים אלי ביותר.

כי לפעמים אני פוחד שיקשיבו לי. שממש יתרכזו במה שיש לי לומר. אז אולי יוצאות לי מהפה כל מיני שטויות כי זה מה שמרגיש לי נכון באותו רגע. אני פוחד שעד שאעזור אומץ להגיד מה מפריע לי, ואלוהים יודע כמה שקשה לי להגיד מה שמפריע לי, זה יבוטל בגסות על ידי הצד השני. שיחשבו שאני עושה דרמה. שבכל פעם שאדבר אני אחזור על עצמי, או להפך, שהפואנטה שלי תיאבד בתוך צרור המילים שאני יורה לאוויר ואני פשוט אשעמם.

אבל זה אני, ואין לי סיבה להתחיל להילחם בזה דווקא עכשיו. לך תשנה גישה שאתה חי לפיה כבר 26 שנים. לפעמים אני מרגיש שאין שם אף אחד בשבילי ושאף אחד לא מעוניין לשמוע אותי, ובמקרים אחרים אני מרגיש שאני נושא את צער העולם על כתפיי הצרות.

ובין כל הרעשים שמסביב - הפסקתי להקשיב לעצמי. ומה שאני הכי רוצה זה לחזור לשקע ההוא בצוואר שלך, שנמצא בדיוק בין הכתפיים לחזה, כי שם אני מרגיש הכי בטוח ואין לי צורך לשנות גישה שם. זה נוח לי בלילה כשאני ישן איתך, ואולי אפילו אשכח שאני צריך לקום לשירותים כי פשוט טוב לי שם מדי כדי לקום ולהרוס את זה.
כי לפעמים אני כמו ילד, אני צריך חיזוקים ואישורים, שמישהו בסך הכל יגיד לי "הכל בסדר, אף אחד לא מושלם, והחוכמה האמיתית היא ללמוד מהטעויות ולהשתפר כל הזמן"
אני רק רוצה להרגיש בטוח. שמישהו יישן איתי.

צילום תמונה ראשית: משי מרואני
// ארז נילויצקי

Your email was successfully saved