ישבתי עם חברה ותיקה לפני כמה ימים, שתינו קפה מחמם לב בארומה והיא אמרה לי שהיא מפחדת. שהיא לומדת כרגע לתואר ראשון והיא בשנה השלישית, אבל לא יודעת מה תעשה איתו אחרי שתסיים ללמוד. וגם אני הרי לא יודע מה יהיה איתי, איך בכלל אוכל לדעת. שהרי לא התחלתי ללמוד בכלל וזה נראה לי כל כך רחוק ממני לפעמים, המרדף הזה אחרי חלומות שמסתכם אצלי בלעבוד באותה עבודה שנה שלמה, עבודה שלא קשורה אפילו לא במעט לחלום שלי.

בבת אחת חזרתי אחורה, לגן חובה. ישבנו שם במעגל, ילדים רכים ותמימים, מול הגננת הטובה והחכמה שאני בכלל לא זוכר את שמה, והיא שאלה אותנו - "מה תרצו לעשות כשתהיו גדולים?" ואני חושב שכבר אז ידעתי שארצה לעסוק במלים ואותיות, פסיקים ונקודות. או להיות שחקן או רקדן, לעשות דברים עם הגוף שלי והיכולת הורבלית שלי.

והנה אני בגיל 26 יושב בארומה עם חברה ותיקה, ואני תוהה מתי מגיע השלב הזה שבו אני כבר "גדול". האם יש גיל ספציפי? 26? 30? 35? 40? את זה לא לימדו אותי בגן, לא אמרו לי מתי מגיע השלב הזה בחיים. הגננת לא סיפרה. ובגלל זה כולם נמצאים בתוך הלופ, כולם רצים וכולם רודפים וכולם בורחים, רק כי הגננת ההיא חסכה מכולנו את הפרט החשוב הזה - מתי אנחנו מזדכים על החלומות שלנו?

מתי אוכל להביט אחורה ולא בזעם, ולהגיד שהגשמתי את החלום שלי, זה שבתור ילד בגן חלמתי עליו, והאם בכלל הדבר הזה שרציתי להיות כשאהיה גדול - האם זהו אותו החלום הישן של הילד בגן? אולי אני במרדף סביב הזנב של עצמי שלא ייגמר לעולם, כי תמיד יש חלום חדש ללכת אחריו ולאן לשאוף, וזה לא יסתיים באמת אף פעם, כי אם נגמרו לי החלומות, אז מה נשאר לי?

הרי בעולם הזה כל אחד בהשוואה לשני ולקצב של האחר, כל אחד מנסה להגשים את עצמו כמה שיותר מוקדם כדי לא להיתקע בגיל מאוחר בלי כלום, בלי ה"תואר" ההוא מה"מכללה" ההיא, תואר שאולי יגשים לי את החלום הישן ההוא מהגן. פיסת נייר שתגשמים חלומות, איזה מן דבר זה.

ואולי החלום הגדול שלי הוא ללמוד על עצמי כל הזמן ולהיות מאושר בחלקי ובמי שנעשיתי עם השנים. לאדם שגדלתי להיות. להיות גאה בעצמי. אין מקצוע אחד או תחום תעסוקה אחד שבו אהיה מאושר, אבל אני יודע מה הדברים שיהפכו אותי לשמח בסופו של יום. ואלה האנשים שמקיפים אותי, שדרך העיניים שלהם אני גדל ומתעצם.

למדתי דבר חשוב - אני איש של אנשים, ותמיד מצאתי סיבה לחייך אם אני חולק את החיוך עם אדם קרוב. ורגע של צחוק, אין מה שישתווה לו. ושאני רוצה ללמוד מקצוע שקרוב לליבי ומדבר אלי, במכללה או אוניברסיטה אמיתית כי אולי יהיו איתי אנשים נוספים שדומים לי, ויהיה לי כיף ונעים בחברתם ואני אוסיף אותם לחיי. ולא כי אני רוצה שיסתכלו עלי בעתיד כעל בעל תואר. כלומר, ברור שאני רוצה, אבל את מדעי האמת והצחוק והכנות והחברות לא לומדים באף מכללה, ואני כל הזמן ממשיך ללמוד את זה כי החיים והחברים שלי והמשפחה שלי מלמדים אותי.

פעם חשבתי שכל בן אדם הוא לבד. מעצם היותו פרט בודד ואחד בחלל - הוא תמיד לבד לא משנה מה. וכל הצללים והדמויות שאני רואה ברחוב וברכבת ובאוטובוס ובעבודה ובדרך לאנשהו- כולם לבד, עם המחשבות והתחושות שלהם, והמטען הרגשי שהם מביאים איתם. ולפעמים אני חושב כמה נחמד זה יהיה, פעם אחת, להיות לבד- אבל ביחד.

צילום תמונה ראשית: שקד משה
// ארז נילויצקי

Your email was successfully saved