יום אחד תליתי שלט על החיים שלי "חיים להשכרה". חשבתי שיהיה נחמד לראות מי ירצה להשכיר את החיים שלי. כתבתי בחוזה השכירות את כל הפרטים עלי - בן 25 ממושב בצפון, חי ביחידת דיור קטנה ליד ההורים, נטול בעלי חיים כרגע, מספר חברות קרובות מצומצם, עבודה בבית הקפה הסמוך, נטול תואר אקדמאי, בלוגר ושדרן ברדיו, גיי לא בארון, נטול זוגיות, מצחיק, חברותי וחייכן רוב הזמן.

לי לא הייתה מזיקה איזו הפסקה, אולי לקחת פסק זמן מהחיים בכללי ואולי להשכיר חיים של מישהו אחר – סטרייט בן 28, נשוי עם שלוש בנות, גר ברמת גן, הייטקיסט, יוצא יחידה מובחרת, אשתו מנהלת תפעול ומשאבי אנוש בחברה גדולה, כמה חברים מהצבא, משכנתא לוחצת, בעל שני תארים במדעי המחשב. אולי יהיה נחמד להתחלף, או לעשות סאבלט לתקופה קצרה. סתם כדי לראות איך אחרים חיים בקצה השני.


השלט "חיים להשכרה" היה תלוי על חיי במשך תקופה ואף אחד לא בא. כל אחד מרוצה מחייו מסתבר, חוץ ממני. ולאחרונה גם הלכתי לאיקאה, שרון תמיד אומרת שהבית שלי צריך עיצוב מחדש ואני קצת עצלן כדי להשקיע יותר מדי, אז נסענו באיזה שבת אחת וקניתי שם פח זבל חדש וכמה כוסות למטבח שאם מישהו יבוא אוכל לארח אותו, ועציץ שיוסיף למראה של החדר האולי קצת מיושן שלי. ואני תוהה מי ירצה את החדר ככה, הרי הבית שלי זה כל מה שיש לי. וארבעת הקירות האלה ראו המון.

לזמרת דיידו הבריטית, שכבר לא שומעים עליה כמעט עשור, יש שיר שנקרא LIFE FOR RENT. בתחילת השיר היא אומרת שהיא אף פעם לא מצאה מקום לקרוא לו בית כי היא מעולם לא נשארת כל כך הרבה במקום אחד כדי ליצור אותו. ואולי גם אני, עם כל המסגרות שעברתי בהן, לא מצאתי את הבית כי הכל כל כך רגעי. ואף מקום שאני "גר" בו הוא לא באמת ביתי. 

בהמשך, בפיזמון, היא אומרת לנו שאם החיים שלה להשכרה והיא לא לומדת לקנות כלום כמו שצריך, אז לא מגיע לה שום דבר יותר ממה שיש לה, כי שום דבר שיש לה לא באמת שלה. ואולי באמת הכל רגעי, ושום דבר לא שלי, והרי בסוף אני אפול ואתרסק ולא אוכל לקום. כי כמו שהיא שרה שהיא חלמה לטייל בכל העולם ולחיות יותר טוב, ואין לה מושג מה קרה לחלום הזה, כי אין בעצם שום דבר שעוצר אותה. וגם אותי. הרי מה עוצר אותי? כסף? שאיפה? מטרה? אמביציה? אסרטיביות? רצון? מה?

וכמו הלב שלה, של דיידו הזמרת הבריטית, שהוא כמו חומה שהיא לא נותנת לה ליפול, גם אני תמיד מפחד לנסות. ואם אני מפחד לנסות, כאמירת השיר, איך אוכל להגיד שאני באמת חי? אז שמתי שלט של חיים להשכרה על הדלת, כי ככה הכי קל. ולא חשבתי בכלל מה השכר שאני מבקש. אולי אין. אולי אני לא מעריך מספיק את החיים שיש לי שאני מוכן ככה לתת אותם, רק שיקחו. אל תתחלפו איתי בכלל. רק תיקחו אותם ממני, ותגידו לי מה דעתכם. אני אאמין אם אחד מכם יגיד לי שאני חי את החיים המושלמים, עם יחידת הדיור הקטנה במושב ועם החברים שעוטפים אותי.

והלוואי ויבוא יום ואחליט שאני מוריד את השלט של ההשכרה. שאולי אני מרוצה מחיי כמו שהם ואין לי צורך להתחלף עם ההייטקיסט מרמת גן. אני מחבק את הקירות האהובים שלי שעוטפים אותי, ונשאר פה בינתיים.


// ארז נילויצקי

Your email was successfully saved