לקחתי את הקיטבג ואת השק"ש ועברתי בלי לשאול שאלות. זה רק השם- "מחלקת שמירות", בטח שולחים אותי לישון שם כדי לפנות מקום במחלקת עבודות לאיזה סדירניק שיביא תועלת ולא יישן כל היום. הייתי בטוח שאף אחד לא באמת ייתן למילואימניק בן- 27, שיושב בכלא 6 לשמור (על איך הגעתי לכלא ומה שקרה אחרי).

עברו רק חמישה ימים מה-14 שנגזרו עליי, ודווקא התחלתי להסתדר עם האסירים במחלקה בכלל ובאוהל שלי בפרט. מעבר לתפקיד הלא רשמי שמילאתי ככותב בקשות החנינה של כל המחלקה, והדיווידנדים שקיבלתי בתמורה, הספקתי לקלוט גם את הקומבינות שרצות בתוך האוהל ונשארות בתוכו.

ממרחי שוקולד, קופסאות שימורים, כיכרות לחם, תרכיז פטל, תיונים ועוד צ'ופרים כאלו ואחרים, היו תמיד מתחת למיטה של אחד האסירים הרוסים, שישב יותר ממאה ימים והפך את האוהל לבית. אגב, חייל שחי לבד עם אמו בארץ ולא ירה לאף אחד בראש, סתם רצה לפרנס אותם בכבוד. הוא אימץ לעצמו חתול שהפך גם הוא לבן בית אצלנו באוהל, ושהיה עד לסחר החליפין בין הטובין שבעליו החזיק מתחת למיטה לבין הסיגריות שהיה מקבל מאתנו.

יכולתי להעביר ככה את השבוע וחצי שנותרו לי עד לריצוי העונש, אבל שלחו אותי למחלקת שמירות, אז שיהיה, חברויות גם ככה לא עניינו אותי בכלא. רק רציתי לגמור כבר עם הסאגה המוזרה הזו, ששאבה אותי באמצע החיים חזרה למסגרת שאליה אני כל כך לא שייך.

סוהר הוביל אותי דרך שביל צמוד לגדר אל המחלקה החדשה שלי. זו הייתה הפעם הראשונה שהבחנתי בפער הגילאים ביני לבין הסוהרים. הוא היה קטן ורזה, והמדים נראו עליו כמו על ילד בפורים. הוא הכניס אותי אל המחלקה, חיפש סוהר שיקלוט אותי, וכשמצא אחד כזה, ברח חזרה.

הסוהר החדש לא השהה עליי מבט. הוא רשם את שמי ושלח אותי למצוא מיטה פנויה. המחלקה הייתה כפולה בגודלה ממחלקת עבודות. כתריסר אוהלים, עמוסים בחיילים גועשים, ציוד אישי תלוי על חבלי האוהלים בכל פינה, ובעיקר רעש.

היה רעש לאוזניים ורעש לעיניים, זה הרגיש כמו חתיכת יקום נפרדת בהשוואה למעוני הקודם. באותה העת שהה בכלא 6 אברך ידוע שסירב להתגייס. גם הוא היה במחלקה, הסתובב עם ספר פתוח מול עיניו וסביבו התאגדה חוליית נאמנים אקראית שליוותה אותו לכל מקום, למרות שהוא בכלל לא ביקש.

נכנסתי לאוהל, שם שכב בחור צעיר, שמנמן מעט וחולה מאוד. רציתי להתארגן למקלחת, אבל החייל הזה פשוט היה זרוק שם, בלי אף אחד לידו. משהו בלחיים השמנות והאדומות שלו הפכו אותו לילד שתלוש מהמציאות בה היה.

התיישבתי לידו, שאלתי לשלומו והוא אמר שלא טוב לו ושיש לו סינוסיטיס. זכרתי איך חבר טוב שלי קיבל את הדבר הזה כמה שנים קודם לכן, ושזה הצריך אשפוז בבית חולים למשהו כמו שבוע. שאלתי אותו אם הוא מקבל טיפול והוא אמר שהחובשת ראתה אותו ואמרה שאין לו כלום.

מצאתי סוהר ששוטט בלי מעש וקראתי לו בדחיפות. הוא הגיע והביט במטרד השכוב. שיקרתי שאני חובש, אמרתי שזה נראה חמור, ודרשתי שיראה רופא. הסוהר התבלבל קצת, אני לחצתי ובסוף הוא נכנע. כשהחובשת ראתה אותו שוב, היא גלגלה עיניים ופלטה אוויר בייאוש. אני, תסלחו לי, רציתי להוריד לה סטירה. היא לא ידעה מה זה סינוסיטיס, אבל הסכימה לקחת הפעם מדדים. היא לא הפסיקה לרדות בבחור המסכן, עד שראתה מה מורה מד החום. משם הפינוי שלו לרמב"ם היה קצר.

// ארז פולק

Your email was successfully saved