ביום האחרון של חודש יוני התקרה רעדה.
השכן מלמעלה, ההוא שמוציא את הכלב לטיול שלוש פעמים ביום, מנוי לפורבס, הפסיק לעשן לפני שנתיים ומרגיש צורך להזכיר את זה בכל שיחה, הולך לחדר כושר יותר פעמים בחודש משהוא הולך לעבודה, חובב במבה נוגט ובירה מכבי (אף אחד לא מושלם) – מה שנקרא "נורמטיבי" בסך הכל, קפץ בהתרגשות אין קץ וצעק עד השמים בספרדית. מה גורם לגבר סטנדרטי, על פי רוב רגוע, שלא סובל מטורט, לשיר, לקפץ, לרקוע ברגליו ולצרוח עד שנגמר האוויר בראותיו? צרפת-ארגנטינה, מה. 

התופעה הזו המשיכה. בבר השכונתי דניאל הברמן, בחור אדיש בדרך כלל, מחייך אחת לשנה, נפרד מהאקסית לפני שנתיים ומאז אף אחת לא מספיק טובה בשבילו, טוען שטובי זו משמעות החיים (טובי זה אקונומיקה, מתי תפנים שלא שותים את זה) – בגדול לא מאובחן עם פסיכוזה כלשהי, איבד את זה לגמרי ביפן-בלגיה. צרחות מתובלות בקללות, לא ברור באיזה שפה, היאחזות במלצריות כאילו חייו תלויים בכך, שוטים חינם לכולם, מעולם לא ראיתי אותו ככה. 

השיא הגיע לפני שבועיים במועדון. אני והשבורות שלי בבר תת קרקעי חשוך, טכנו ברקע, ג'ין וטוניק ביד ו-בום, עכשיו הג'ין וטוניק על הרצפה. המרפק שהעיף לי את הכוס היה שייך לאחד מחמישה גברים שצפו בסמארטפונים בקולומביה-אנגליה ואיבדו לחלוטין את תחושת המרחב בעודם מקפצים בהיסטריה, שואגים משמחה ומנופפים בידיהם כאילו ניסו לסמן לנקבות האזור שהם בבוני האלפא בשטח. 

תכלס? לא התעצבנתי. שלא יובן לא נכון, לא חסרים דברים שגורמים לי לדפוק את הראש בקיר בתקופה הזאת, לרבות הפרסומת של גולדסטאר (מה נסגר?), הגזענות נגד האוהדות הרוסיות והעובדה שאי אפשר לגלול את הפיד בפייסבוק לשתי דקות בלי להיתקל בפוסטים סוג ז' של עסקים שמנסים לרכב על הגל ולפנות לקהל הנשי עם נוסח כמו "אל תהיי מעיקה, עזבי אותו בשקט, בואי אלינו לליידיז נייט 50% הנחה כל הלילה כי האלטרנטיבה שלך זה לסרוג לבד בחושך", אבל גברים שמרשים לעצמם להתרגש ממשהו זה כל כך נדיר.

אמנם ראיתי רק איזה שלושה משחקים בלחץ, הפגנתי חוסר בקיאות טוטאלי בז'רגון (כבר שמונה פעמים שניסו להסביר לי מה זה נבדל, זה לא הולך) ועיקר העניין שהפגנתי בסיפור הזה היה סביב הפיצוחים והאלכוהול, אבל היי, אם בהייה בחבורת גברים רודפים אחר כדור מוציאה אתכם מההבניה החברתית של גבריות שמתבטאת באדישות תהומית, מנפצת לרסיסים את קלישאת ה"גברים לא בוכים" (מדהים איך ההפסדים שלכם בווינר דווקא גורמים לדמעות לרדת), ומאפשרת לכם ליצור קבוצת תמיכה רגשית שבה תוכלו לבטא תחושות קשות כמו "אני מתוסכל, מרגיש שלא סופרים אותי וזה פוגע בהערכה העצמית שלי כגבר" בתנאי שאתם מנסחים את ההצרה בצורה שיותר דומה ל"כוסאמאמק זו לא הקבוצה זה המאמן הבןשלזונה" – תהנו. דווקא חבל שזה לא קורה כל שנה.

via GIPHY

// אריאלה מסרסקי

Your email was successfully saved