לפני חודש בסך הכל הייתי בסרט שאני מכירה בעל פה - מישהו נתן לך משהו חד להעביר? המזוודות היו איתך כל הזמן? גברת, דרכון בבקשה. כרטיס עלייה למטוס, את ב37A. שער C8. תורידי את הז'קט. תוציאי את המחשב מהתיק. את יכולה לעבור. תורידי את המשקפיים, תסתכלי למצלמה, בבקשה – טיסה טובה. סעמק איך אני שורפת עכשיו שעה. דיוטי פרי לא מפתה בשיט, בורקס במחיר משכנתא, מגזין שאני קונה למרות שלעולם לא אקרא, זו היא קריאה אחרונה לנוסעי אל על.

ואז הגיע החלק ששכחתי את כל מה שהכרתי. גמגמתי אפילו כששאלו אותי איך קוראים לי. שום דבר לא היה מוכר, לא ידעתי מה השעה או מה התאריך או איך להסביר למישהו איפה אני גרה. בקושי הצלחתי לחצות את הכביש בלי לסכן את חיי. לא ידעתי איך להפעיל את מכונת הכביסה, ואני עדיין לא. זה נשמע מטומטם אבל זה מסובך ולא כתוב עליה כלום בשפה שאני יכולה לקרוא, אז אני נותנת למישהו אחר לעשות את זה.

היום הצלחתי בפעם הראשונה לכתוב את כל הכתובת שלי נכון. זה לקח חודש. אני עדיין לא מסתדרת מאה אחוז עם להבין מה חריף ומה לא במסעדות (אני אשכנזיה, "פיקנטי" זה לא אכיל מבחינתי). לא הצלחתי להתרגל למבטים, לסקירות מכף רגל עד ראש – בתל אביב פשוט התערבבתי. לא משכתי תשומת לב מיותרת. פה נראה שאני לא יכולה להתנער ממנה. אני עדיין לא מבינה למה אנשים זרים מבקשים איתי סלפי. לא עבר יום בלי ששאלו אותי מאיפה אני ולא האמינו לי ("Israeli? But you’re too white!"), לא היה יום שלא נשאלתי במה אני משתמשת להלבנת העור (פחד מסרטן הוכח כאפקטיבי), וכן אני יודעת שאני גבוהה, לא צריך לחזור על זה כל יום מחדש.

חשבתם שישראלים ישירים ודוחפים את האף? תחשבו שוב ובואו לבקר במזרח. אין אדם אחד – העוזרת, נהגי המוניות, פקיד הקבלה בבניין שלי, המוכרים בחנויות - שלא שאל אם אני נשואה. ואני לא. אז שואלים אם אני מאורסת. ואני לא. אז שואלים אם יש לי חבר. ואין. ואז מתחיל החלק הכיף באמת – "איך יכול להיות? את? לבד? לא טוב. מה הטעם שלך בגברים בואי אני אכיר לך. בן דוד שלי פנוי, מה את עושה בשישי בערב?"

אני כאן כבר חודש והם פשוט לא מסתדרים עם השם שלי. קראו לי ארולה, אריולה, אריאנה, ארילה, מילדרד (אל תשאלו, אין לי מושג), רק בסטארבקס לא משנה כמה פעמים אייתתי את זה – אני תמיד אריאל. תמיד אמרתי שאריאלה זו הגרסה הפחות סקסית של אריאל. כאילו, אריאלה זו ספרנית, לבורנטית, פרופסורית למגדר. אריאל זו דוגמנית, מנחת טקס פרסים, בת ים מצוירת מעצבנת להחריד שהכל הולך לה בקלות מדי. אז אני אריאל עכשיו. רק שאני עדיין לא דוגמנית, או מנחה משהו, או בת ים.

ואני לא מבינה מה האובססיה עם כריסמס. ג'ינגל בל ג'ינגל חלאס, אנחנו בינואר, נגמר הבית זונות, לא יכולה לשמוע את מריה קארי ברדיו יותר, בואו נתקדם לשירים יותר מחרפנים לכבוד ולנטיינס דיי. לא מבינה למה הם חושבים שלאכול שווארמה עם אורז זה לגיטימי. לא מבינה למה כולם מרגישים צורך עז לדבר איתי על ישו וארץ הקודש. עוד לא התרגלתי לקטע הזה שלאן שאני לא הולכת, אני מיס, מאדאם, מא'אם – בארץ פשוט הייתי מאמי. בסופר קראו לי מאמי, בקיוסק מאמי, בדואר מאמי, רק בביטוח לאומי הייתי כפרה.

// אריאלה מסרסקי

Your email was successfully saved