ה-wifi מתחבר אוטומטית. לא הייתי פה יותר משנה אבל הסמארטפון זוכר הכל. את סניף הסטארבקס, את בית הקפה השכונתי, את הדירה בקומה השלישית.
ראיתי מישהי אחרת בחלון של הדירה הישנה שלי. נשבעת שרק עברתי ליד ולא התכוונתי שזה ישמע כזה סטוקרי. אני זוכרת את הקוד לבניין ואת השם של המנקה. בא לי לצעוק לה שתעוף משם. שזו המיטה שלי, שאלו הוילונות בצבע שמפניה שלי, שאני קניתי את הספלים שהיא שותה מהם ואת הסט הנוסף של הכפיות כי לא היה לי כוח לעשות כלים כל יום, אבל היא פשוט משתלבת שם טוב יותר. השיער שלה ארוך יותר, בהיר יותר, מסודר יותר. היא נראית כאילו היא שייכת לשם. בנתיים השיער שלי ואני שוב רבנו הבוקר ואני נראית כאילו אני קצת יותר שייכת לפלורנטין. 

בראש שלי אני חיה איזה פנטזיה שמאפשרת לי לטוס למקומות בלי לחשוב על מחירים. במציאות עשיתי דרך של 7 שעות באוטובוס לצד בחור שנוחר הרבה יותר מדי. מצד שני, אני משתעלת כאילו אני גוססת. הנהג ניסה להסביר לי לאן ללכת כדי לתפוס מונית ואמר "go west". לכי תסבירי לו איך הגעת לגיל 23 בלי להבחין בין מזרח ומערב.

המסך מהבהב. מישהו שאני לא זוכרת איך הוא נראה מאוד נלהב שחזרתי. הוא הציע להיפגש למרות שהוא בכלל לא בעיר. הוא פאקינג הציע לטוס מהולנד לצ'כיה כדי לפגוש אותי. בתל אביב הייתי מקבלת unmatch בטינדר כי גרתי בצפון הישן וזה יותר מ-10 דקות באופניים חשמליות מהחור תחת שהדוש הרנדומלי גר בו. 

בירת הפורנו הבינלאומית כבר קצת פחות מחייכת אליי. החדר שלי נמצא במיקום אסטרטגי במיוחד – חנות לאביזרי מין 7 מטרים לימיני, שלושת מועדוני החשפנות המוכרים ביותר ברדיוס של חמש דקות הליכה, שני מכוני קעקועים מפורסמים נמצאים מחוץ לדלת שלי. זה נשמע כמו טעות שרק מחכה לקרות.

כל הרחוב של ההוסטל בשיפוצים. זה אומר קדיחות ב-7 בבוקר. זה אומר שאני לא הולכת לישון. אין מספיק קפה בעולם שיחזיק אותי עכשיו. המזגן לא עובד. אז אני גם ערה וגם מזיעה. אחלה. הבחורה בקבלה מתוקה להחריד. אמריקאית בלונדינית יפהפיה עם הגישה הכי חיובית שראיתי. אני תוהה מתי אי פעם אני הייתי כל כך נחמדה. לא הייתי. היא מספרת שהיא מפנסילבניה והיא בת 18 ב-gap year. פתאום נוחתת עליי ההבנה שאני כבר לא בת 18 ואין שטויות כמו gap year כשאת אחרי תואר שני. סעמק. זה נראה כמו זמן טוב להתחיל לשתות. 

מיס פנסילבניה מתנצלת ומסבירה שלא מגישים אלכוהול אחרי 11. עכשיו אני גם לא בת 18 וגם לא מחייכת. אני מתיישבת לעבוד על הלפטופ באמצע הלובי כי הפלייליסט מהסבנטיז יותר טוב מההוא שמדבר מתוך שינה בחדר שלי. בפנטזיה בראש שלי יתיישב בשולחן שלידי חתיך אוסטרלי. במציאות מתיישב שם ארגנטינאי מבוגר ושבור שמדיף ריח של סיגרים. 

בבית הקפה השכונתי עדיין עובד אותו מלצר. אני לא יודעת אם הוא מחייך כי הוא זוכר אותי או כי הוא מחכה לטיפ. האישה שיושבת בשולחן לידי ממלמלת משהו לעברו ובגלל שאני כל כך מרוכזת בעצמי כל הזמן אני בטוחה שהיא מרכלת עליי ועל השיעול הבלתי נסבל שלי. היא אמרה "צ'יז קייק". אולי אני צריכה גם לאכול עוגת גבינה במקום סרטים. אם הייתי חשפנית זה כנראה היה שם הבמה שלי. 
חדר הכושר שלי נסגר. טוב שכך, זה חוסך לי את העמדת הפנים שהתכוונתי ללכת. 

// אריאלה מסרסקי

Your email was successfully saved