בתור אחד ששאלו אותו בערך אלף מאתיים שישים ושש פעמים נו, אז למה שלא תעשה עם זה משהו? נראה לי שאפשר לומר בביטחון שצילום זורם לי בדם. כמה זורם? לפעמים אני רואה אנשים בתור אובייקטים שמסתדרים בקומפוזיציה מושלמת בפרספקטיבה תואמת לפריים הבנוי על פי חתך הזהב. מה? כן. נוסיף לכך מצלמת על בתוך טלפון חכם בזמינות מיידית, ואולי מצאנו סוף סוף את פוטנציאל ההתמכרות שאני כל כך מתכחש אליו.

יום ראשון
כבר בנסיעה לעבודה ידעתי שאסור היה לי להסכים. פחחח אני בכלל לא מכור, ולא רוצה להפסיק מתי שאני רוצה. התחביב הזה לא מזיק לאף אחד! רק פתחתי את יום ראשון וכבר שורת עמודי התאורה במחלף בכביש 6 הסתדרה בדיוק לפריים מושלם, אבל כוסאומו, אסור לי.
טוב, לפחות אני לא צריך להיגמל מקללות.

יום שני
הצרבת באצבעות מתחילה. פספסתי פריים אינסטגרמי מעולה בו שרוולי כוסות הקפה על המדף במטבחון הקומתי נראו כמו גורדי שחקים בקו הרקיע של איזו עיר (בערב היו אלה כבר גורדי השחקים של תל אביב על רקע מנופי העבודות של הרכבת הקלה, עוד פריים אבוד). אבל, זה לא מה שישבור אותי, אז הלכתי להתנחם בגביניה בקפיטריה. או שאומרים גבינית? לא יודע, תמיד קניתי אותן ברבים.
טוב, לפחות אני לא צריך להיגמל מפחמימות.

יום שלישי
את הבוקר פתחתי עם זיכרון שצץ לי בפיד, ובו דוד מששה מככב בתמונה שההשראה אליה, כמו רבות אחרות, הגיעה בו ברגע. נזכרתי בסיור השיכור שערכנו ביקב רמת הגולן והודיתי ביני לבין עצמי שמזל שלא הגעתי לסיור כזה בשבוע של גמילה מצילום. מזגתי כוס לזכר היום הטוב ההוא וימים אחרים וסימנתי עוד "וי" במחברת הדמיונית של המעקב. אני חזק ולא נשברתי.
טוב, לפחות אני לא צריך להיגמל מיין.

יום רביעי
איכשהו קמתי רגוע מהרגיל. הזריחה הייתה סתמית וכבר אמרתי לעצמי שסוף סוף הולך לעבור יום ללא הפרעות מיוחדות לרשתית. אבל אז הבחורה המהממת הזאת עומדת לפני בתור לקפה, והשיער שלה מסודר בול על רקע הגרפיקה שעל הקיר, והתריסים הוונציאניים מטילים אור שמש מפוספס שנוחת עליה בהזמנה. אז שוב פספסתי צילום. כן, ארוך עם קצת חלב. לא, בלי סוכר, גם ככה מר לי בפה.
טוב, לפחות אני לא צריך להיגמל מקפה.

יום חמישי
פאק פאק פאק, כל אופני הוינטג׳ בתל אביב חונים בנונשלנטיות מעצבנת בדיזנגוף. יחד עם פנסי הרחוב והספסלים ועצי הפיקוס הם יצרו קומפוזיציה מושלמת, כזאת שהייתי עורך בגוון ספיה חום כזה וכותב איזה משהו שנון על איך שהעולם משתנה אבל בעצם מתקדם, ושאופני וינטג' עולים בכלל הרבה יותר מסתם אופניים, כי היום הם ממותגים. אה, הנה הרגע עשיתי את זה.
טוב, לפחות אני לא צריך להיגמל מהטלפון עצמו.

אז ברור שבסוף אגלה שכמו יחסי המין בשיר של איפה הילד, התמונות נהיות טובות יותר כשלא מצלמים הרבה. ושברגע שאני לא מבזבז זמן על עריכת תמונות ויישור אופק וסידור ניגודיות ושאר ירקות, נשאר לי זמן לעשות את הדברים החשובים באמת. אז כמובן שהעברתי במצטבר 15.5 שעות נוספות בשבוע בגלילת פיד הפייסבוק. 

ואולי כדאי שאסיים בדבריו של שון אוקונל מתוך "החיים הסודיים של וולטר מיטי", לפיהם את הרגעים שאתה אוהב באמת אתה לא מצלם, אלא שוהה בהם ולא נותן למצלמה להפריע.
כן, ברור.
נו טוב, לפחות אני לא צריך להיגמל מחפירות.

נ.ב. - אין תמונות כי אסור לי, זה למה. כוסאומו המדינה הזאת.

// ברק פוגל

Your email was successfully saved