שבוע הגמילה שלי מסוכר היה משהו שהיה צריך לקרות מזמן, אבל אף פעם לא הגיע באמת הזמן המתאים. הזמן הבוגר הזה, שמחליט לאכול בכמויות מדודות, ליצור איזון בחיים, הרמוניה, לאכול נקי, לכבד את הגוף וכל החרא הזה של אנשים שעושים יוגה בתנוחות של כלבים.

אז בתור התחלה הכרזתי על פרידה רק מאחד מהם. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאצטרך לוותר על שני הגברים של חיי, אז הורדתי אחד בכל פעם, קודם בן ואז ג'רי.
אליהם נוספו וופלים, סניקרס, סקיטלס, הרשיז, מרשמלו (רק הורוד, ללבן אין טעם), שוקולד לבן, עוגיות והאכזרי מכל – בצק עוגיות.

היום הראשון של הגמילה מסוכר היה מלא אמביציה. "מי יכול עליי?" חשבתי לעצמי תוך קיצוץ אינטנסיבי של פלפל בזמן שהרתחתי בורגול מלא בעצמו. "אני עושה את זה בקלות, יש לי עבר של מופרעת אכילה כל כך מוצלחת, אז מה זה להימנע מסוכר?"

ביום השני כבר עניתי על השאלה הזו. התחלתי לחפש תחליפיים אפשריים שלא עשויים מסוכרזית ולא מצאתי, אז נכנעתי לפירות. טוב ויפה ובריא ונחמד ואפילו מזין את עור הפנים, אבל אין לזה טעם של בצק עוגיות, לצערי.

היום השלישי היה נקודת השבר. "למה אני צריכה את זה? מה הבעיה פשוט לקצץ קצת, לאכול בצורה מתונה, לקנות פיינט אחד ולא חמישה כמו בן אדם נורמלי?" מה שלא הבנתי זה שהמרחק בין אדם נורמלי והרגליו לבין האדם שאני והרגליי, זהה למרחק שבין תמר לשוקולד.

אז ביום הרביעי ניסיתי תמרים. מה אני אגיד, הלך מצוין! חמישה קילו תמרים בתוך אדם לא גדול בכלל עשו את העבודה נהדר, מילאו לי את הצורך העז לבחור את הצבע הכי זוהר בשקית של הסקיטלס ודיכאו לי את כל שמחת החיים אבל היי, לפחות אני בריאה עכשיו ומלאה בסיבים תזונתיים!

בערב של יום התמרים הגדול נעשיתי חולה במחלת "מותר לך לאכול כל מה שאת רוצה כי את חולה" או בשמה היותר נפוץ, שפעת. אבל אנשים שכמוני, עשויים ממרשמלו, לא נכנעים בקלות! הו לא. לא ויתרתי והמשכתי לאכול כל מה שעשוי מסוכר אבל כזה של אלוהים, מהטבע, שלא עבר במפעלים עם צינורות ענק שמזריקים צבע מאכל לג'לטין ויוצרים דובונים קטנים שמיימים ששמים בתוך קרטיב ואז יוצא גן עדן עלי אדמות שאסור לי לאכול כרגע אז זה בכלל לא חשוב, אני צריכה להתמקד.

ביום החמישי יחד עם רחמים עצמיים ו38.8 מעלות חום, הסתכלתי על התמרים והם הסתכלו עליי. החלפנו רשמים, והבנו יחד שעליי להפנות את כל משאביי לתפוח. "AN APPLE A DAY KEEPS THE DOCTOR AWAY", אמרו טובים וחכמים ממני, אז אולי זה יצליח. 

זה לא עבד. היצר חי ובעט ושיכפל את עצמו: ראיתי סוכר בכל מקום. פיינטים בכל מיני טעמים שלא קיימים הופיעו לי בחלום, מרשמלואים מרצדים, כל מי שדיבר איתי חולק בצורה גסה מאוד לוופל לימון ו-וופל שוקולד, בקיצור – לא קל.

בימים השישי והשביעי כבר ראיתי שאני מנצחת, יחד עם כל הסוכר הטבעי הזה, ואני גם מרגישה יותר טוב, אז יכולתי להמשיך יותר בקלות אל עבר היעד הנכסף, אבל אז קלטתי: כל הזמן הזה שאני לא אוכלת מתוק, אני מאביסה מלוח! מסתבר שיש מגוון ענק של מזונות בעולם שלא פגשתי בכלל כשהייתי עסוקה רק בלדגום את כל הטעמים של שני גברברי חיי, ההם מלמעלה.
אז אני יכולה אולי לשכוח מכמה קילו פחות וממניות במפעל ביבנה, אבל מה זה לעומת היכולת הסופר מהירה שלי לאתר תולעים בתמרים?

// גל יונה

Your email was successfully saved